לפני עשר שנים הייתה דורין הרטמן בכביש המהיר להצלחה. היא סיימה תואר בכלכלה מאוניברסיטה נחשבת בלונדון, עבדה במוסד פיננסי גדול, הרוויחה משכורת נאה והדרך לקריירה מפוארת הייתה סלולה בפניה. אלא שאז משהו קרה. "התשוקה דעכה עם הזמן", משחזרת הבלוגרית המסתורית, בעלת הבלוג "הסולידית", בראיון ראשון ובלעדי למגזין m. "אני חושבת שרוב האנשים מתחילים את הקריירה בסערה, וככל שהם מתקדמים הם מבינים שכדי להצליח באמת לא צריך להצטיין, אלא רק לשחק את המשחק, לדעת איך להתנהג, למי להתחנף, ובאופן כללי להשקיע מאמץ מינימלי בעבודה עצמה. אותי זה תסכל מאוד. הבנתי שאני לא רוצה לבלות את רוב שעות הערות שלי ביממה בתוך ביצה פוליטית, רעילה ואלימה שמקדמת קישורים על פני כישורים".
הרטמן החליטה שהיא לא מעוניינת לבזבז את שנותיה היפות ביותר כבולה בשלשלאות לקיוביקל, רק כדי שמתישהו בעשור השישי או השביעי לחייה היא תוכל לקחת את הכסף שחסכה בזיעת אפה ולצאת לגמלאות עם רגל אחת בקבר. היא המשיכה לעבוד, אבל במקביל גיבשה את תכנית המילוט שלה מהצינוק המשרדי. "את אש המהפכה הצית הספר 'Your Money or your Life' של ג'ו דומינגז, אותו קראתי לראשונה לפני קרוב לתשע שנים. אז הבנתי לראשונה שזמן יקר מכסף, וקונקרטית, שאין לי שום עניין להקריב 40 שנה מחיי על מזבח הקרייריזם רק כדי לקבל כסף שאני לא באמת זקוקה לו. שום הון בעולם לא שווה את זה אם כדי ליהנות ממנו עלי להמתין עד גיל הפרישה המקובל, כשאני זקנה וחלשה, או כשהמוות כבר אורב מעבר לפינה".
ההארה הגיעה כמה שנים לאחר מכן, כשנחשפה הרטמן לבלוג שלימים הפך לספר – Early Retirement Extreme, או בקיצור ERE, של ג'ייקוב לונד פיסקר. הפיזיקאי האמריקאי-דני הגה שיטה פילוסופית-כלכלית, שעבור רבים היא גם דרך חיים, המאפשרת לאנשים להגיע לעצמאות כלכלית ולפרוש משוק העבודה תוך חמש עד עשר שנים. לפי פיסקר, שהפך לסוג של גורו וירטואלי, כל מה שצריך לעשות זה לקצץ באופן משמעותי את הוצאות המחייה ולחסוך נתח משמעותי מהשכר החודשי (למעלה מ-75 אחוז). את הכסף שנחסך משקיעים בנכסים מניבים, וברגע שהגעת לסכום היעד שיניבו לך נכסיך (שעומד על פי 25-33 מההוצאות השנתיות, תלוי כמה שנים נשארו לך), אתה אדם חופשי. במדינה כמו ישראל, שבה חלק גדול מהציבור מרגיש שהוא קורס תחת עול העבודה וגיל הפרישה רק הולך ומתרחק (בשנה הבאה הוא צפוי לעלות ל-70 לגברים ו-64 לנשים), המודל של פיסקר מציע הזדמנות לקחת את הגורל בידיים.
"האפשרות להגיע לעצמאות כלכלית ובעקיפין לפרוש משוק העבודה זמן רב לפני המקובל – נראתה לפתע מעשית ביותר", מספרת הרטמן על התגלית. "בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא צריך להרוויח מיליונים כדי לפרוש בגיל צעיר, כל שצריך הוא להתייעל ככל האפשר במישור ההוצאות. כשההכנסה הפסיבית מרווחי הון וממקורות אחרים עולה על ההוצאה השנתית הממוצעת – אתה לא צריך עוד לעבוד בשביל כסף".
הרטמן לא מאמינה בשינויים קטנים, אלא ב"אבחות מגל חדות", היא מבהירה, ומסבירה איך זה עבד אצלה: "למדתי לרצות פחות. קיצצתי את ההוצאה החודשית שלי למינימום הנדרש. חסכתי למעלה מ-80 אחוז מהמשכורת שלי. את ההפרש הזה לא תקעתי בבלטות אלא השקעתי בשוק ההון. מספר שנים לאחר מכן הגעתי לעצמאות כלכלית, ושנה אחר כך התפטרתי. היום אני חיה באמצעות משיכות תקופתיות מתיק ההשקעות שלי. אני מסתפקת במועט, ומאושרת מכך".
תנאי מוקדם: היכולת לבדר את עצמך
את היום האחרון שלה בעבודה לפני שלוש וחצי שנים, זוכרת הרטמן כאילו זה קרה אתמול. אף על פי שהרוויחה באותה תקופה משכורת מכובדת לכל הדעות, שעמדה על כ-14 אלף שקל נטו, היא לא חשבה פעמיים לפני שעשתה את הצעד הנועז. "זה היה הרבה יותר אנטי-קליימקס ממה שאתה יכול לדמיין", היא אומרת. "נכנסתי ללשכה של הבוס וביקשתי לסיים את תפקידי. הוא החוויר ותגובתו המיידית הייתה 'האם תהיי מוכנה לשקול עבודה מהבית?'. כמובן שסירבתי. לא התחלתי לרקוד שם על שולחנות או להניף אצבע משולשת, למרות שזאת מטפורה שחוזרת לא מעט בבלוג שלי".
את "הסולידית" היא פתחה לפני כשנה וחצי. בהתחלה הוא נראה כמו סתם עוד בלוג יבשושי על השקעות בבורסה, עד שבהדרגתיות החלה הרטמן לפרוש את השקפת עולמה הרחבה, המשלבת רעיונות ברוח הליברטריאניזם הקלאסי עם עקרונות כמו אנטי-צרכנות, חסכנות קיצונית, סביבתנות וקיימות. הכתיבה המושחזת והקולחת שלה והגישה הפרקטית והנגישה שלה לג'ונגל הסבוך שקרוי שוק ההון, הפכו את הבלוג להצלחה מסחררת ומשכו אליו אלפי קוראים קבועים. סביר להניח שזה בלוג ההשקעות היחיד בישראל שבו תוכלו למצוא רפרנסים למשל המערה של אפלטון ולכתבי זן-בודהיזם לצד ציטוטים מסרטים כמו "מטריקס", "המופע של טרומן" ו"מועדון קרב", שבכולם מזהה הרטמן את רעיון השחרור מכבלי השעבוד הקרייריסטי-צרכני. את המוטו של הבלוג, "רוצה לברוח ממרוץ העכברים? ובכן, אל תהיה עכבר", היא לוותה דווקא מהסטנדאפיסט הבריטי סיימון מנארי.
שמו של הבלוג נגזר מתיק ההשקעות הסולידי אותו מטפחת הרטמן, המבוסס על מודל שפיתח הכלכלן והפובליציסט המנוח הארי בראון. התיק, שנועד להשיג תשואה ריאלית צנועה אך חיובית בכל סביבה מאקרו-כלכלית, מורכב מ-25% מניות (מאפשר ליהנות מתקופות של שגשוג כלכלי), 25% אג"ח ממשלתי ארוך טווח (הגנה מפני דפלציה), 25% זהב (הגנה מפני אינפלציה) ו-25% מזומן (הגנה מפני מיתון). לפי הרטמן, ב-40 השנים האחרונות הניב התיק של בראון תשואה ממוצעת של 4.7 אחוז בשנה בארה"ב. במילים פשוטות יותר, מדובר במנגנון אל-כשל, שאמור לשמור על יציבות ולהבטיח רווחים גם בתקופות של מיתון, אם כי הרטמן ממהרת להדגיש שאין כזה דבר השקעה בטוחה במאה אחוז.
אז מה עושים בפנסיה? הרטמן משקיעה את זמנה הפנוי בתחביבים שונים, כגון בישול, גינון, ציור, מוזיקה אלקטרונית, פיסול, טיולים ולאחרונה גם נגרות, וכמובן הבלוג שלה. היא קמה כל יום ב-9:30, אבל לצלילי ציוץ הציפורים ולא לקרקורי השעון מעורר. היא אוהבת לרוץ ולרכוב על אופניים, משתתפת בחוג אייקידו ומתרגלת מדיטציה, ויש לה אפילו זמן להתנדב בבתי אבות. "אני משקיעה את הזמן שלי בדברים שמעניינים אותי. חלקם מייצרים עבורי הכנסה, חלקם לא. מה שחשוב הוא שאני בוחרת לעשות אותם", היא מסבירה. "היכולת להעסיק ולבדר את עצמך היא תנאי הכרחי לפרישה מוקדמת. רוב השכירים-צרכנים מאבדים את היכולת הזו ככל שהם צוברים ותק בעבודה. מבחינתם, הבוס שלהם הוא שמגדיר להם מה הם צריכים לעשות רוב היום, ובלעדיו הם אבודים. העבודה במובן זה היא לא רק מקור פרנסה, אלא מסגרת של תעסוקה, זהות וערך עצמי. חופש מעבודה פירושו זמן פנוי. זמן פנוי פירושו ריבוי אפשרויות בחירה, וריבוי אפשרויות בחירה פירושו אחריות. אנשים מפחדים מזה פחד מוות. מהמקום הזה שואלים אותי 'מה את עושה כל היום?'. אני מרחמת עליהם. עוני בדמיון נשמע לי קשה יותר מעוני חומרי".
נשמע לכם קל מדי? יש גם קץ'. בפוסט שהעלתה הרטמן בסוף דצמבר 2013, ושעשה הרבה רעש בבלוגוספירה המקומית, היא פירטה את ההוצאות השנתיות שלה תחת הכותרת "3,783 שקל בחודש וחיה כמו מלכה – סיכום שנה". הסכום הזה, אותו חישבה הרטמן עד הקשקש, אמנם נמוך ב-517 שקל משכר המינימום בישראל, אבל עבור הרטמן זה היה די והותר כדי לספק את כל צרכיה ויותר מכך. בהמשך הפוסט היא תיארה בדיוק כירורגי כמה כסף הוציאה בכל תחום מחיה – מדיור, דרך תקשורת ועד ביגוד ופנאי. השיטות שלה, שכונו על ידי קוראים רבים "סגפניות" ואף "קמצניות", כוללות אמצעים דרסטיים כגון אחסון ארוך טווח של מזון יבש בכמויות גדולות, הוצאת התקע ממכשירי החשמל במהלך הלילה ומקלחת במים קרים. לעתים נדירות היא מרשה לעצמה מותרות, כמו קניית מזרן חדש או חופשה קצרה בחו"ל.
"האפקט הדרמטי ביותר מתקבל באמצעות קיצוץ חד בשילוש הקדוש דיור-תחבורה-מזון", היא פורשת בפניי את משנתה החסכונית. "עדיף למקד את מאמצי ההתייעלות בשלוש הקטגוריות הללו כדי להשיג את האפקט המשמעותי ביותר. אז במקום משכנתה על דירה ענקית שצריך למלא בחפצים מיותרים, אני שוכרת דירה קטנה בהרצליה עם בן זוגי. אני לא מחזיקה רכב אלא רק זוג אופניים, ואני יודעת לבשל ולקנות מזון ביעילות. כל שאר הדרכים לחסוך כסף הן קצפת על פני העוגה. אני מוציאה את המכשירים מהחשמל כשהם לא בשימוש. אין לי הרבה מכשירים חשמליים וזה לוקח בדיוק 20 שניות. וכן, אני מתקלחת במים קרים מתוך הרגל. אני מוצאת תועלת רבה באי-נוחות, או ביצירת חיכוך כפוי. זה מה שמגן עלי מפני רגרסיה בתקופת הפרישה המוקדמת. קל מאוד לשבת מול הטלוויזיה עם דלי גלידה ולהתבטט – אז אין לי טלוויזיה וגלידה לא נכנסת אליי הביתה".
פאק יו מאני
היא מודעת לכך שבעיניי רבים דרך החיים שלה נראית קיצונית ביותר, אבל מבחינתה, קיצוניות היא עניין יחסי: "יש שיגדירו זאת כקיצוניות, הרי זה מהלך מאוד לא נורמטיבי", היא אומרת. "אבל כשהנורמה היא לעבוד 8 שעות ביום, לשבת 40 שנה במשרד ולמות זמן קצר אחר כך – אולי עדיף להיות קיצוני?".
לצד השבחים וגילויי ההערצה שמורעפים עליה מצד הקוראים האדוקים של הבלוג, סגנון החיים הנון-קונפורמיסטי והאנטי-בורגני במפגיע שלה מחד, וההתנגדות החריפה לרעיון של מדינת רווחה וצדק חברתי מנגד – משכו אליה לא מעט אש. "קראו לי חסרת חמלה כי אני לא סוציאליסטית. קראו לי מיזוגנית כי אני לא פמיניסטית. קראו לי קמצנית ומתכלבת כי אני לא מפיקה שום אושר מקנייה של מוצרים ושירותים שאני לא צריכה. קראו לי טפילה ועצלנית כי בחרתי להמיר עבודה בהון. קראו לי מיזנתרופית כי אני מופנמת ויש לי צורך נמוך בקבלה חברתית. הבלוג שלי מכעיס הרבה מאוד אנשים, מכיוון שהוא עומד בסתירה מוחלטת לנורמה. מישהי שבוחרת לחיות בצמצום לעולם תכעיס מישהו שנאלץ לחיות בצמצום – בטח כשהיא אומרת שהיא נהנית מהחיים. מבחינתו, היא מקריבה קורבן כי היא לא קונה דברים. מבחינתה, הוא מקריב קורבן כי הוא מוכר את הזמן שנותר לו עלי אדמות בשביל כסף".
הרטמן כבר התרגלה לביקורת, אבל זה לא אומר שהיא עוברת לה מעל הראש. לעתים ההשמצות שמופנות אליה מצליחות לחדור את שריון האדישות, ומשום כך היא מקפידה לשמור על מעטה של אנונימיות וסירבה עד כה להתראיין למרות פניות מכלי תקשורת רבים. "אני לא מרגישה שחסר לי כלום", היא אומרת. "כן, אין לי דירה משלי, אין לי רכב, אין לי עבודה. רמת החיים שלי היא כשל העשירון התחתון. ולמרות זאת – אני עשירה בזמן. איכות החיים שלי היא של עשירי תבל – אני היחידה שקובעת מה אעשה, מתי אעשה ובאילו נסיבות. לא חייבת דבר לאיש".
לפי המידע שהרטמן כן מוכנה לנדב על עצמה, היא גדלה ברמת גן, לאם עצמאית ולאב שכיר ממעמד הביניים. כיום היא מתגוררת בשכונת נווה עמל שבהרצליה עם בן זוגה שמועסק כעובד מדינה ("קרייריסט וטוב לו", להגדרתה). מבחינה כלכלית הם מתנהלים באוטונומיה מוחלטת, למעט חלוקה שווה בהוצאות על דיור ועל הכלב שהם מגדלים. ילדים היא לא מתכוונת להביא לעולם היות שהיא דוגלת בגישה שנקראת אל-הורות, ובלי קשר לעובדה שמדובר במסחטות כסף מחותלות. "זו העדפה אישית שלא קשורה לפילוסופיה הכלכלית. אני פשוט לא רוצה לחיות בשביל אף אחד אחר ולא רוצה שזהותי תוגדר כאמא. רבים טוענים שאי אפשר להגיע לעצמאות כלכלית כשיש ילדים. אני טוענת שזה לא נכון ושזה לא עומד בסתירה. חלק גדול מהכסף שאנשים מוציאים על הילדים שלהם אינו מחויב המציאות. ילדות בנות 5 לא צריכות יום הולדת עם לימוזינה. ילדה בת 12 לא צריכה אייפון. ילדה בת 16 לא צריכה רכב חדש. אגב, ההתנדבות שלי בבתי אבות רק מחזקת את התזה הזו. אין לך מושג כמה זקנים מושלכים לפח על ידי הילדים שלהם, שאמורים היו לשמש כתעודת הביטוח האולטימטיבית. אני נזכרת בזה כל פעם שמישהו אומר לי 'מי יטפל בך כשתמותי?'. יטפל בי מי שיקבל את הכסף שלי".
אם מנסים לפשט את זה, את בעצם משתמשת בעקרונות קפיטליסטיים כגון צבירת הון והשקעה בבורסה כדי לצאת מהמירוץ הקפיטליסטי שאותו את מתעבת. איך הסתירה הזאת מתיישבת אצלך?
"היא לא מתיישבת. אם כולם יאמצו את העקרונות האנטי-צרכניים שאני מקדמת בבלוג, סביר להניח שהרווחים שלי משוק ההון יקטנו באופן דרמטי. לשמחתי זה לא יקרה לעולם. יצר השופוני, ההתמכרות לנוחות וחרדת המעמד החברתי – חומרי הבעירה של תרבות הצריכה – חזקים יותר מכל בלוג שכוח-אל. כקפיטליסטית אני מרוויחה מההחלטות של אחרים להמשיך ולצרוך. אני לא חושבת שאני מנצלת אותם, הם הרי בוחרים לעשות זאת. מבחינתם, כאמור, אושר הוא פועל יוצא של צריכה של מוצרים ושירותים וחוויות. מי אני שאמנע זאת מהם? אני משקיטה את מצפוני בכך שאני מספרת לאנשים שיש להם אפשרות לבחור להתנתק מהמטריקס, שהם יכולים לבחור להסתפק בפחות. שהם לא חייבים לבזבז את כל ההכנסה שלהם. הם יכולים לבחור אם להצטרף אליי, או להמשיך לממן את החברות שמשלמות לי דיבידנדים".
למה את כל כך מתנגדת לשוק העבודה? את לא מאמינה שבעבודה יכולה להיות גם הגשמה עצמית, בניית ערך עצמי ובטחון?
"אני לא מתנגדת לעבודה. זו טעות נפוצה. אני יודעת ואף מכירה אנשים שבאמת נהנים לקום כל בוקר ומרגישים שהם מגשימים את עצמם באמצעות מקום עבודתם. גם אני הרגשתי ככה בשנים הראשונות שלי כקרייריסטית. יחד עם זאת, אני חושבת שזה לא המצב עבור רוב האנשים. אני חושבת שרוב האנשים, אם היית מאפשר להם לבחור, היו מעדיפים שלא להיות במשרד ב-10 השעות הטובות ביותר ביממה. לזה אני מתנגדת – לעבודה חסרת תועלת שנעשית מתוך כורח. כשאדם חייב לעבוד כדי להרוויח כסף, הוא משועבד. עצמאות כלכלית מאפשרת לך להחליט אם לעבוד או לא. אם לא טוב לך, אתה קם ועוזב. בגלל זה כל כך חשוב לחסוך בוכטה מכובדת, Fuck You Money, שיאפשר לך לקום ולומר 'פאק יו' כשהעבודה נעשית בלתי נסבלת, בלי לחשוש לעתידך הכלכלי".
עוני זה עניין של השקפה
הייתם חושבים שהרטמן מאמינה גדולה בסוציאליזם, אבל מתברר שההפך הוא הנכון. לטענתה, סוציאליזם היא אידיאולוגיה ברוטלית, כפויה ונוגדת-חירות. "מדינת הרווחה אומרת לעניים משהו פשוט: אם תרוויחו כסף נפגע בכם. נשלול מכם קצבאות. נשלול מכם דיור ציבורי. נשלול מכם השלמת הכנסה. זה תמריץ שלילי ללקיחת אחריות אישית ותמריץ חיובי לפיתוח תלות, פטאליזם, והעדפת הטווח הקצר על פני הטווח הארוך. מדינת הרווחה כולאת את העניים במבוך ללא מוצא. ובעלי האמצעים נדרשים לממן את הכישלון הזה מכיסם".
למה התנגדת כל כך למחאה החברתית? את לא חושבת שיש בעיה של יוקר מחייה בארץ?
"דפני ליף התחילה את המחאה החברתית לאחר שהגיעה למסקנה שאין לה יכולת להמשיך לשכור דירה מעל הכיכר המרכזית של העיר היקרה ביותר במזרח התיכון. זה לדעתי מספר את הסיפור השלם של המחאה. זו לא הייתה מחאה חברתית, זו הייתה מחאה של אנשים שרוצים יותר מדי. שחיו הרבה מעבר לרמת ההכנסה שלהם, ולא היה בה שום אלמנט של חשבון נפש והתבוננות פנימית. איש לא אמר: אולי אני צריך לצרוך פחות. אולי הייתי צריכה לחשוב לפני שהוצאתי 5,000 שקל על עגלת תינוק, ורק אז לצאת למחאת האימהות. אבל הם חיפשו את האשם – בעלי ההון, הממשלה, השמאל, הימין, מי לא".
מבחינתך, קו העוני הוא דבר מדומיין לחלוטין? אין אנשים רעבים ללחם? כשאת שומעת ששליש מילדי ישראל עניים, זה לא מדאיג אותך?
"קו העוני הוא מושג רלוונטי למי שנעדר מיומנויות וכלים להתמודד עם סכומים קטנים של כסף. קח צרכן-שכיר טיפוסי, שאין לו שום יכולת בסיסית מלבד התחום המקצועי שבו התמחה. כעת פטר אותו מהעבודה. מבחינתו, הוא הפך לעני, שהרי אין לו שום הון חלופי – אנושי, חברתי, טכני, מקצועי – שישמש כתחליף על ההון הפיננסי האבוד. קו העוני הוא מושג חסר רלוונטיות עבור מי שמסוגל להמיר הון פיננסי בהון חברתי, הון אנושי, הון טכני וכדומה. אני חיה מצוין ברמת הכנסה גבוהה רק במעט מקו העוני".
אולי בגלל שאת מגיעה ממשפחה מבוססת את לא יכולה להבין ללבם של אלה שבאמת נולדו בלי כלום ונידונו לחיים של עוני?
"הכרתי אנשים עניים שהצליחו לצאת ממעגל העוני. הכרתי אנשים עניים שלא הצליחו. ההבדל ביניהם היה נעוץ בתחושת המסוגלות. הדבר האכזרי ביותר שאפשר לעשות כלפי העניים הוא להמשיך ולנעול אותם במעגל העוני – להמשיך לאפשר את היבבנות הקורבנית. וזה בדיוק מה שעושה השמאל הסוציאליסטי. גם הוא צריך מצביעים, הרי".
דורין הרטמן הוא בכלל שם אמיתי, או שזה רק פסבדונים, כמו טריניטי מהמטריקס?
"אתה יכול לקרוא לי דורין, ואתה יכול לקרוא לי טריניטי, או מורפיאוס, או איך שתרצה. אם הבלוג שלי מצליח לנתק אותך מהמטריקס הצרכנו-קרייריסטית, השם שלי ומקום העבודה שלי הם פרטים חסרי חשיבות".
מה השאיפות שלך בחיים?
"השאיפות שלי הן צנועות: לעשות דברים שיעניינו אותי עד יומי האחרון".