יש לי סוד: לפני עשר שנים בערך אכלתי חזיר. זה קרה במועדון אפלולי בתל אביב, במסיבת פרידה מקולגה. מלצרית עם מגש נקניקיות עצרה לידי ושאלה אם בא לי אחת, אז לקחתי נקניקיית קוקטייל וכוסית יין וחשתי עצמי ליידי בטירוף. חיסלתי אותה בשני ביסים בערך, אבל אז קלטתי שלראשונה בחיי אכלתי בשר בלי לוודא לפני שהוא כשר. ובכן, ניגשתי למלצרית לשאול מה בעצם אכלתי, ככה סתם בשביל להרגיע את המצפון. את התשובה שלה לא אשכח לעולם: "נקניקיית חזיר", היא אמרה, "אבל יש גם צ'וריסוס והודו, רוצה?"

הרגשתי שהשמיים נופלים עליי, פשוט ככה. וגם שהאדמה רועדת ושהמנהלת מהאולפנה מתהפכת בקברה כאומרת: נו, מה כבר יכול לצאת מתלמידה שהחצאית שלה לא מכסה את הברך בישיבה? המלצרית המשיכה לחייך אליי ואני הסתכלתי עליה ולא ידעתי אם ללכת להקיא בשירותים או פשוט לחנוק אותה בשתי ידיים: יא מטומטמת, רציתי להגיד לה, מה את מסתובבת פה עם מגש חזרזירים כאילו זה קבבונים בטחינה? לא נראה לך הגיוני לעדכן לפני שאת תוקעת לי את הטריפה הזו ישר לפרצוף?

רציתי לעצור לרגע ולדבר על זה, לשתף מישהו בחטאי הנורא, אבל לא היה לי את מי; אולי רק טבעוני מלידה ששוכנע לדגום סטייק פרגית היה יכול להזדהות. התיישבתי על הספה הסגולה עם כוסית היין והרגשתי, פשוט מאוד, בודדה. מישהו התיישב לידי לסמול טוק חביב, שתי קולגות שלא ראיתי זמן רב קפצו עליי בסשן חיבוקים, חברה ניסתה לגרור אותי לרקוד; אבל הרגשתי לבד, הכי לבד. אני, אורית נבון, דוסית ונערת אולפנה במיל., אכלתי עכשיו חזיר, ובכל המועדון הזה אין אף אחד שיכול להבין. 

"ואת עוד קוראת לעצמך דוסית", כותבים לי טוקבקיסטים פעמיים בשבוע; ובכן, לא, אני לא קוראת לעצמי דוסית - לא מאז תקרית החזיר. זה פשוט לא דבר שיכול לקרות לדוסיות, מה שמוביל אותי למסקנה הבלתי נמנעת: לפעמים, הסביבה יודעת עליך דברים שאתה בעצמך עוד לא בשל להבין.

אורית נבון (צילום: עופר חן)
"רציתי להגיד לה, מה את מסתובבת פה עם מגש חזרזירים כאילו זה קבבונים בטחינה? "|צילום: עופר חן

חושך זה לא עונג שבת

מאז ומתמיד אמרו לי שאני לא נראית דוסית. בפעם הראשונה שמעתי את זה בגיל 16, כשהייתי כתבת צעירה במעריב לנוער; העורך בדיוק עשה קוק – סתם, תקע בורקס – כשנכנסתי לחדרו והצעתי לו שאכין כתבה על צוות הווי בני עקיבא.
"מה לך ולבני עקיבא, תזכירי לי?", הוא שאל. 
"אני מדריכה שם אולי?"
"די נו, את הרי לא באמת דוסית".
"אני באמת דוסית".
"כן? טוב, את לא נראית", הוא אמר בשמץ של התפעלות; נראה שלהיות דוסית לא נחשב להיט גדול מבחינתו, והעובדה שאני לא נראית הייתה אמורה להחמיא לי.

כשאומרים לאישה שהיא לא נראית בגילה, היא אומרת "תודה" או מפליגה בשבחי הגנטיקה או הספורט, אבל מה עונים למתרגל באוניברסיטה, לבחור בפאב, לבוסית החדשה, למוכרת שלא מבינה למה את מתעקשת למדוד רק שמלות עם שרוולים – כשהם אומרים לך שאת לא נראית דוסית? "וואלה, אני פשוט עושה המון ספורט, תודה לכם"? אגב, פעם מישהו אמר לי ש"את כוסית יחסית לדוסית"; נעלבתי בשם כל הדוסיות באשר הן.  

"למה, איך נראית דוסית?", הייתי עונה לפעמים בהתרסה. "לא כמוך", היו אומרים לי, ואני הייתי מתעצבנת כפול; קודם כל משום שזו אבחנה מתנשאת בעיניי - מה זה "לא נראית", דתיים מסתובבים עם עין שלישית או משהו? שנית, לא נעים שאנשים מזכירים לך שוב ושוב שבעצם את לא שייכת, נטע זר בסביבתך הטבעית. 
העובדה שנכנסתי לעולם התקשורת בגיל צעיר ועל כן תמיד הסתובבתי בחברה חילונית, רק העמיקה את חוויית התלישות: בעיני חבריי החילונים הייתי סוג של דוסית, בעיני חבריי הדתיים - סוג של חילונית. ומה מול המראה? לא תמיד ידעתי, אבל דבר אחד הלך והתבהר לי בשנים האחרונות: אני לא רק "לא נראית דוסית", אני גם לא מרגישה דוסית. למעשה, להרבה דברים בדת אני לא מתחברת, לא בתוכן ולא בצורה; החצאיות הארוכות מדכאות אותי, התפילות בסידור משעממות, מוזיקה חסידית עושה לי מיגרנה, וההפרדה בין בנים לבנות נראית לי כמו טעות.

כשאני מנסה לשים את האצבע על הרגע שבו התפכחתי, אני מבינה שאין רגע כזה. זה היה תהליך מאוד הדרגתי ומאוד לא דרמטי, ובכל זאת, במבט לאחור יש כמה רגעים שנחרטו לי עמוק בלב, ושעיצבו מחדש את התפיסה הדתית שלי. הראשון, מגיל 12 או 13: אני עומדת בשבת במרפסת, לבושה בחצאית כחולה ובחולצה לבנה עם סמל של בני עקיבא. סבא שלי שהגיע להתארח אצלנו, יושב בכיסא נוח ואני עומדת מול התריסים הפתוחים, צופה בחבורה של נערים ונערות שמשחקים בחניה של הבניין ממול. היו שם שני בנים ושתי בנות לבושים בגופיות ובמכנסיים קצרים, שוטפים איזה אוטו ומרטיבים זה את זה קלות עם הצינור. הם היו שמחים וצוהלים ונראו לי כל כך - לא יודעת - חופשיים. מצדי הייתי מצטרפת אליהם בו במקום, אבל אז חברה באה לקרוא לי לפעולה בבני עקיבא ואני הלכתי איתה בלב כבד, חושבת על הפאן והקלילות שנשארו מאחור.

תלמידות בבית ספר דתי - אילוסטרציה (צילום: עודד קרני)
תלמידות בבית ספר דתי, אילוסטרציה. לגדול עם ספר הוראות ענקי|צילום: עודד קרני

זיכרון נוסף מהתקופה ההיא: אני רוצה לצאת עם חברות בליל שבת, מחפשת לשווא חולצה ספציפית. אבל לא השארנו אור דולק בחדר שלי, על כן אני עושה מה שכל דתייה שמחפשת חולצה בשבת עושה: מוציאה מהארון ערימת בגדים מקופלת, לוקחת אותה למסדרון המואר, ובודקת האם החולצה ישנה; ככה חיפשתי אותה במשך עשר דקות בערך, אך לשווא. בעצב רב התפשרתי על חולצה אחרת, ולמחרת בבוקר ראיתי את זו שחיפשתי על הכיסא. היא הייתה מול עיניי אבל לא היה לי סיכוי לראות אותה בחושך; זה עונג שבת? לזה אני אמורה לחכות כל השבוע? כי ממש לא בא לי על העיוורון הזה. 

זיכרון אחרון: כמה שנים אחר כך, עם תינוקת על הידיים, אני עולה ארבע קומות לדירתה של אמא שלי. בבניין שבו היא גרה אין מעלית שבת, ואני מטפסת לאט לאט בחושך, מתפללת לא ליפול. כשהגעתי למעלה בחתיכה אחת, הרגשתי מטומטמת: מה פשר הסיכון הזה שאני לוקחת על עצמי ועל בתי? ולשם מה? למי אכפת אם אני מדליקה אור במדרגות בשביל פאקינג לא לשבור את הראש?

היחידה שלא סרגה כיפות

לחרדים הכל אסור, לחילונים הכל מותר, ובני הכיפות הסרוגות צועדים בשביל הזהב – על המסר הזה גדלתי, ככה חינכו אותי ואת כל מי שגדל על ברכי הציונות הדתית, בעצם. סיפרו לנו שאצל החילונים יש סמים והפלות בגיל 15, שאין להם ערכים, ובאופן כללי – שמדובר בעגלה ריקה.

על פניו, לא היה לנו שום סיכוי לבדוק את האמיתה הזו, בדיוק כמו שלחילונים אין צ'אנס להכיר דתיים. המסלול הרי ידוע וקבוע מראש: בתי הספר ותנועות הנוער הן בועה לכל דבר, וגם בתקופת השירות הלאומי ובאוניברסיטת בר אילן דתיים לא פוגשים יותר מדי חילונים, לצערי. אבל בזכות "מעריב לנוער" יצא לי להכיר כמה חילונים סוררים, ומה יש לומר, הם לא ממש התאימו לתבניות שניסו למכור לי באולפנה. למעשה, זה היה קצת שוק בשבילי לגלות שיש גם חילונים ערכיים, כמו שיש דתיים חסרי מצפון, אגב.

זה בדיוק מה שאני אומרת לפעמים לאנשים ששואלים אותי אם אני דתייה; מה זה דתי? האם משגיח כשרות שומר שבת שנתפס במעילה של מיליונים – דתי יותר מאדם שאינו שומר שבת אבל הקים עמותה למען נזקקים, למשל? ומה באשר לגבר נשוי עם כיפה גדולה שמתפלל שלוש פעמים ביום אבל שוכב עם כל מה שזז – האם הוא דתי יותר מגבר שלא מתפלל מסידור אבל מעולם לא בגד באשתו? בתור אחת שהכירה מקרוב גם כאלה וגם כאלה, אני מודיעה לכם בזאת ש"דתי" הוא שם תואר חמקמק. משום כך, בעולם שלי אין דתיים וחילונים; יש בעלי מצפון ויש חסרי מצפון.

אורית נבון (צילום: עופר חן)
"כשאני מנסה לשים את האצבע על הרגע שבו התפכחתי, אני מבינה שאין רגע כזה"|צילום: עופר חן

לא כך חשבה המנהלת שלי באולפנה, שסיווגה את תלמידותיה לפי אורך החצאית והשרוולים. בסיום החטיבה, כשכל חבריי וחברותיי הלכו ללמוד בתיכון דתי מעורב, אני נרשמתי לאולפנת אמונה בבני ברק. למה? שאלה טובה. הוריי חשבו שעדיף לי ללמוד במסגרת חינוכית אדוקה עם בנות בלבד, ואמנם הכרתי שם בנות נפלאות – את החברה הכי טובה שלי עד היום פגשתי שם - אבל לקח לי זמן להתחבר להוויה הבני ברקית. כמו כן, סירבתי בתוקף לסרוג כיפות; הידעתם שבנות אולפנה חסודות אוהבות לסרוג כיפות בזמן הרצאות הרבנים? נראה לי שהייתי בערך הבחורה היחידה באולפנה שמעולם לא אחזה במסרגה, וגם התלמידה השנואה ביותר על המנהלת, ללא ספק. בכל פעם שפגשה אותי במסדרון, הייתה פוקדת עליי להמתין לה בחדרה, שם הייתה מטיפה לי מוסר על אורך חצאיותיי, עגיליי וריסיי. היא פשוט לא סבלה אותי, וזה בהחלט היה הדדי. במקביל, ראיתי את חבריי וחברותיי בתיכון הדתי מבלים ונהנים ביחד, ולבי נחמץ; כה התגעגעתי אליהם. כה שנאתי את האולפנה.

למה הלכתי ללמוד שם בכל זאת? מאותה סיבה שבגיל 19 פניתי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן במקום ללימודי משחק בבית צבי; פשוט עשיתי מה שההורים אמרו, כי הנה לכם אמת כואבת - בחינוך הדתי מגדלים ילדים טובים וצייתנים שמחונכים לעשות מה שאומרים להם. דעתנות? לא בבית ספרנו. חשיבה עצמאית? אולי בסדנת העצמה בגיל 35.

זה המחיר של לגדול בצל ספר הוראות ענקי: כשכל הזמן אומרים לך איך להתלבש ומה לאכול ולא להדליק אור בשבת ולא לשתות שוקו אחרי שניצל, את לומדת שאלה החיים - למלא אחר הוראות. והחוויה הזו מעצבת אנשים לכאן או לכאן: כשבוגרי ישיבות תיכוניות ואולפנות יוצאים לחיים האמיתיים, חלקם ממשיכים להיות כנועים וקונפורמיסטים לעילא, וחלקם להפך - משחררים את דעותיהם הכלואות, מאווררים אג'נדות מרדניות, מפצים את עצמם על כל השנים ההן.   

ויש גם כאלה שמתחרפנים טוטאלית: יום אחד, לפני שנים, צעדתי ברחובות יפו עם חברה שגדלה בבית אדוק מאוד ולמדה במסגרת שמרנית. אני כבר לא זוכרת בדיוק על מה דיברנו, אבל פתאום היא הרימה את החולצה וצעקה משהו בסגנון: "קבל את זה כבוד הרב, מה דעתך עליי עכשיו?". כבוד הרב לא שמע, אבל איזה בחור ניגש לבקש טלפון.

רק שהבת לא תתחתן לפני גיל 30

אז בגיל 19 רציתי להיות שחקנית; שנייה אחרי השירות הלאומי, הלכתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני צריכה כסף לבית צבי ושלא ינסה אפילו לעצור אותי כי אני נחושה והחלטתי ושיתמודד. אבל הוא אמר שעל גופתו ושרק על תואר בבר אילן הוא מוכן לשלם, אז הלכתי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטה ולא נהניתי אבל גם לא סבלתי, פשוט רציתי לסמן וי על B.A.

אורית נבון (צילום: עופר חן)
"לחרדים הכל אסור, לחילונים הכל מותר"|צילום: עופר חן


במשך שנתיים-שלוש הסתובבתי עם תחושת החמצה על השחקנית שכבר לא אהיה לעולם, אבל כשהתחלתי לעבוד ככתבת בעיתון רייטינג וראיינתי שחקנים בלי סוף, הבנתי שאין לי על מה להצטער: אם הייתי פונה לעולם המשחק, הייתי מהשחקניות האלה שמגרדים מרצפת המועדון בארבע לפנות בוקר, כשהן מותשות מסמים ואלכוהול וסקס מפוקפק. כן, לפעמים הקלישאות נכונות; לא מכירה שחקנית אחת שלא צללה לתהומות הללו, ואני בנאדם טוטאלי עם נטייה להתמכרות – אין סיכוי שהייתי שורדת את זה.

בחזרה לבר אילן: חוץ מתואר ראשון, סימנתי לעצמי מטרה נוספת בקפיטריית הקמפוס - למצוא חתן, ומהר. אמנם אצל הכיפות הסרוגות עלמה בת 20 היא עדיין לא לחוצת חיתון, אבל בהחלט מצפים ממנה לבחור ארונות למטבח תוך שנה-שנתיים. אז יצאתי לדייטים, נישקתי צפרדעים ופיתחתי מערכות יחסים עם נסיכים-לרגע, עד שבגיל 23 וחצי הכרתי את אלעד נבון, האביר שלי.

מעולם לא התחברתי לאיסור שמירת הנגיעה ולא התחתנתי עם חתול בשק, בואו נגיד ככה. ובכל זאת, בלי מגורים משותפים לפני החתונה, ברור שלא הכרתי את בעלי לעתיד כפי שבחורה חילונית מתוודעת לבן זוגה. בדיעבד אני חושבת שהיה לי בעיקר מזל גדול; לדתייה צעירה אין כלים לבחור את הגבר שאיתו תהיה כל חייה, מדובר בהימור לכל דבר.

ומצד שני, אם תשאלו אותי למה אין מצב שאשלח את ילדיי לחינוך החילוני, אענה לכם פשוט: לא הגיוני בעיניי שנערים ונערות מקיימים יחסי מין לפני גיל 18. במיוחד אני חושבת על הנערות; הבשלות הפיזית לא מעידה על זו הרגשית, והנורמות שנהוגות בחברה הדתית בהחלט שומרות על הבנות מהבחינה הזאת. לצערי, יש לזה מחיר: דתיות רבות אינן מכירות את גופן, ומחונכות לחשוב שסקס זה דבר מלוכלך, או סתם מן מתנה שהאישה מעניקה לגבר והס מלדבר עליה. כמו כן, שומרי הנגיעה למיניהם לוקים בפיגור סביבתי קשה בחסות החברה הדתית; עצוב לי מאוד לשמוע על בתולות בנות 35 או על גברים בני 30 שאין להם מושג איך להתנהל עם המין הנשי. כמו שכבר כתבתי בעבר, לבתי בת ה- 18 אגיד בבוא העת: אם את אוהבת אותו, לכי על זה. ואל תתחתני לפני גיל 30.

לשמור שבת, בשביל הילדים

זה לא פשוט לחשב מסלול מחדש כשיש ילדים. גיא ומיקה נולדו לאדם אחר לגמרי ממה שאני היום, ולפעמים כשאני מסתכלת עליהם מהצד אני רואה עליהם את הבלבול שלי, וזה צובט בלב. כששואלים את מיקה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, למשל, היא אומרת חזק וברור: "חילונית". גיא מצדו מדגמן ליברליות מהממת בנושאים חברתיים ופוליטיים, ואני מודה שזה מוצא חן בעיניי מאוד.

אילוסטרציה (צילום: AP)
ילדים דתיים. אתם באמת חושבים שאלוהים יעניש אתכם אם תחברו את הפלטה לחשמל בשבת?|צילום: AP


לפני שלוש שנים העברתי אותם מהחינוך הממלכתי דתי לחינוך משותף של דתיים וחילונים; עם כל ההקצנה שעוברת על החינוך הממ"ד, העדפתי שילמדו לתרגל דיאלוג וסובלנות מגיל צעיר. "תגידי, אמא", שאל גיא לא מזמן, "אם דתיים וחילונים יכולים ללמוד ביחד, למה לא גם יהודים וערבים?". אני לא בקטע – בכל זאת אשת ימין-מרכז – אבל איזו מחשבה מקסימה!

עברנו גם מהפך גיאוגרפי: משכונה דוסית בפתח תקווה לשוהם המהממת, ואני מבסוטה עד הגג. לא הייתי מסוגלת לגור בשכונה שמרגישה לי כמו בית כנסת ענקי, ולא רציתי לגדל את ילדיי בין חובשי כיפות בלבד; בעיני זה מתכון לצרות אופקים. בשוהם הכרתי אנשים כמוני: דתיים שהתפכחו לצד זוגות מעורבים של דתיים וחילונים. גם גיליתי תופעה די מדהימה: יותר ויותר זוגות נשארים דתיים בשביל הילדים – לא ייאמן, אה? כלומר, עד עכשיו שמענו על זוגות שנשארים יחד בשביל הילדים, אבל לשמור על שבת וכשרות למענם, זה כבר מפתיע.

מדובר בזוגות דתיים ששלחו את ילדיהם לחינוך ממלכתי-דתי וכעת, למרות שהם עצמם מאסו בדת, הם לא מסוגלים לשנות את אורח החיים ו"לטלטל את חיי הילדים", כפי שהסבירה לי מישהי. אני בהחלט יכולה להבין אותם: ברגע שמחנכים ילד לדרך מסוימת, קשה מאוד להדריך אותו לסטות ממנה. מצד שני, אם אתם כבר לא מתחברים יותר לאורח החיים הדתי, למה להעמיד פנים?

במקביל לתחושות הסובייקטיביות, צפו ועלו שאלות אובייקטיביות לגמרי: למה בעצם אסור להדליק אור בשבת? או לנסוע, איפה זה כתוב בתורה? "לא תעשה כל מלאכה", בסדר, אבל ללחוץ על מתג החשמל זו לא מלאכה, גם לא להתניע את הרכב. התורה לא הייתה יכולה לאסור את הפעולות הללו פשוט משום שכשנכתבה לא היו מכוניות או חשמל, ואני מוכנה להתערב שאילו היו, חז"ל היו משתמשים בהם בשבת בכיף. פעם בשביל להדליק אור היה צריך לשפשף מקלות באבנים – אכן מלאכה; אבל כשזה פשוט כמו לנשום, למה לא?

גם לא הבנתי כל מיני הקלות שדתיים עושים לעצמם: למה מותר להשתמש במעלית שבת או בשעון שבת? ואם מותר להשתמש בחשמל בתנאי שלא נוגעים בו, למה אסור להשאיר את הטלוויזיה פתוחה כל השבת ולצפות כשמתחשק? אני הרבה יותר מעריכה חרדים שמקיימים מצוות עד הסוף, באופן הכי מסורתי ופרימיטיבי, מיראי שמיים שמעגלים פינות ללא הרף. אני בעד נוחות וקידמה, אבל לפחות תודו שלכל ההקלות האלה אין שום קשר למסורת.

אורית נבון (צילום: עופר חן)
"שומרי הנגיעה למיניהם לוקים בפיגור סביבתי קשה בחסות החברה הדתית"|צילום: עופר חן

הנוזפים הם תמיד דתל"שים

הכי נמאס לי משבתות של דתיים: לא נעים להגיד, אבל בזמן שכולם מחכים לסוף השבוע, אני בעיקר מחכה כבר למוצאי שבת. אין לי כוח לבשל עם דד ליין ואני מאוד כועסת על זה שדווקא בשבת אני לא יכולה להיות עם המשפחה שלי. כמה אבסורדי שחילונים יכולים לממש את ערכי המשפחה בשבתות ולסעוד יחד, ודווקא משפחות דתיות לא יכולות להיפגש בשבתות, על כן מצווה עלייך לבלות רק עם שכנים שגרים במרחק הליכה. כמובן, תמיד קיימת האופציה להגיע לסבא וסבתא לשבת שלמה, אבל אני בן אדם בוגר עם בית משלו, ולא בא לי לארוז תיקים ליומיים בשביל ארוחת ערב. "על מה את מדברת, זה הרי כיף לא נורמלי שכל הנכדים ישנים בשק"שים בסלון של סבא וסבתא", אומרים לי בכל פעם שאני מעלה את הסוגיה; אבל תראו מה מצחיק – הנוזפים הם תמיד, אבל תמיד, דתל"שים למהדרין. ובכן, אם היה לכם כל כך טוב, למה חזרתם בשאלה?

כבר הרבה זמן שהנרקיסיזם של אנשים דתיים לא מדבר אליי; לחשוב שאלוהים בודק אותי על כל צעד ושעל ועוקב אחרי כל מעשיי - זה בעיניי שיא המגלומניה. אני כן מאמינה שיש משהו שהוא מעבר לתפיסה שלנו, כוח עליון שאנחנו לא מבינים. אבל היום יותר מתמיד, אין לי סבלנות להוראות מוזרות שממררות לי את החיים. בשבת הדתית-אורתודוכסית, למשל, יש יותר מדי טכניקה ומעט מדי נשמה; מרוב מותר ואסור אנחנו מפספסים את כל הפואנטה. היום, כשאני שומעת על דתיים שבמשך כל השבת אכלו לחם עם שוקולד כי שכחו לסגור את האור במקרר, או כי שכחו לחבר את הפלטה לחשמל – אני מתחרפנת. אנחנו בשנת 2016, ואתם יצורים תבוניים, לעזאזל; אתם באמת חושבים שאלוהים יעניש אתכם אם תחברו את הפלטה לחשמל בשבת? או אם תדליקו את האור?

עם הזמן גיבשתי גם אג'נדה קולינרית: בשר בלי הכשר לא, כל השאר כן. תקרית החזיר ההיא התרחשה באשמתי, זה ברור לי; פעם אחת בחיים רציתי לחגוג במסיבה של העבודה - לחגוג ממש, לא סתם להסתכל מהצד איך כולם נהנים בזמן שאני מסתפקת במים בכוס זכוכית – ואכלתי אותה בענק. אז תמיד אעדיף מקום נטול שרצים, אבל אם אין ברירה, אשב במסעדת פירות ים על סלט או קינוח, ועל הבשרים אני אוותר.  

את התנ"ך התחלתי לראות בצורה שונה לגמרי: אם פעם התייחסתי אליו כאל חוברת הפעלה לחיים, היום סיפורי התנ"ך הם בעיניי אגדות עם ולא יותר. אני לא מאמינה בנחש מדבר או במים שיוצאים מהסלע, לא בים שנבקע לשניים ולא באיש שיוצא בריא ושלם מתוך בטן של דג. חשוב בעיניי ללמוד תנ"ך בשביל הידע, בשביל השורשים. אבל אנשים בוגרים שמאמינים שכל סיפורי התנ"ך קרו באמת - נראים לי תמימים וחמודים כאלה, קצת חיים בעולם משלהם. אני מכבדת את אמונתם, ומצפה שגם הם יכבדו אותי.

_OBJ

כמו שיש דו מיניים, ככה אני עם הדת

שינויים בחיים תמיד מגיעים עם חותמת ברורה: כשמתגרשים מקבלים גט, כשמורידים 20 קילו משוויצים בפיגורה חדשה, כשפוצחים בקריירה שנייה יש קליניקה או תג עובד להציג; הכל גלוי וידוע, האומץ והתעוזה על השולחן. אני ושכמותי עברנו חתיכת שינוי, אבל הוא פנימי לגמרי; לא קיבלנו תעודה או מדליה, אין סממנים חיצוניים מיוחדים, ובכל זאת פתחנו פרק חדש בחיינו. אם חייבים להגדיר אז אני מסורתית: לוקחת את הטוב מכל העולמות - את הליברליות והחופש מצד אחד, ואת הידע והשורשים מצד שני. בעצם, אני דו: כמו שיש דו מיניים, כך יחסיי עם הדת. למה צריך לבחור?

מעולם לא התיימרתי להיות נציגת ציבור כלשהו, תמיד דיברתי בשם עצמי בלבד. אבל אני יודעת שכמוני יש עוד המון - אנשים שצמחו בציונות הדתית והחליטו להתרחק, אבל בלי לשבור את הכלים. אנשים שהם קצת דתיים וקצת חילונים, שמאמינים באלוהים אבל גם חושבים עצמונית. כאלה שכשיש סביבם אנטי דתיים הם מסנגרים על הדוסים, וכשהם בחברת אנטי חילונים – נשמעים חילונים גמורים.

פעם מישהו אמר לי שאין דבר כזה דוסים בתקשורת כי ברגע שאדם דתי נכנס לעולם הזה, הוא מתפקר אוטומטית. אז חשבתי שזו שטות, היום נראה לי שיש בזה משהו -  עובדה שהדוסים היחידים בתקשורת הם החוזרים בתשובה, והדתיים-מלידה הולכים ומתרחקים מהדת. מהדת, אבל לא מאלוהים.