מ', קשישה בת 70 המתגוררת בשכונה ג' בבאר שבע, חושבת כמה פעמים אם לצאת מהבית בשעות הערב. היא רוצה לבקר חברות או לקנות מצרכי מזון במכולת השכונתית, אבל הפחד שלה פשוט גדול מדי. בחוץ, היא יודעת, מחכים "הילדים הארורים", כמו שהיא קוראת להם. אלה שגנבו את התיק לחברות שלה מהשכונה ושדדו אחרים. בגללם, היא מעידה, בסוף היא תמיד בוחרת להישאר עם דלת נעולה.
"אני מעדיפה לשבת בבית, כי הילדים האלה מסתובבים בחוץ ומחפשים כל הזמן איפה לשדוד ומה לגנוב מאנשים שעוברים ברחוב", היא אומרת. "הם מאוד אכזריים - מקללים, מאיימים, וגם כמה פעמים ניסו לחטוף לי את התיק. אנשים חושבים שאני מגזימה, אבל אני יודעת שבפעם הבאה הם עוד ירצחו אותי. אין להם אלוהים".
היא מישירה מבט, והפחד ניבט היטב מבין עיניה החומות. "יש פה כמה שכנים שפרצו להם לבית, גנבו להם כסף, אופניים, הרביצו להם כשהם התנגדו. תגיד לי אתה, מה אני צריכה את כל זה? התושבים פוחדים מהם פחד מוות, והמשטרה בכלל לא ממהרת לטפל במה שקורה כאן. מזהירים אותם וזהו. אני מעדיפה להיות במעצר בית בחושך ולעשות את הסידורים שלי בבוקר. ככה אני שומרת על עצמי".
האויב הגדול עליו מדברת מ' הוא, כאמור, ילדים. ילדים של משתפי פעולה פלסטינים, שפעלו בעבר לטובת ישראל בשטחים העוינים בהם גרו, ובתמורה קיבלו מקלט בטוח בארץ. אם תרצו, חיים חדשים. אלא שמשהו קרה בדרך, ודור ב' של המשת"פים ההם, מתברר עכשיו, בחר לפנות למסלול אחר, אלים במיוחד. לאט לאט והרחק מאור הזרקורים מתבססות בדרום הארץ, במיוחד באזור באר שבע, כנופיות של ילדי משת"פים – לעיתים נערים בני 11-12, הנוהגים כעבריינים לכל דבר ומטילים אימה על שכונות שלמות. מלאי ביטחון הם מסתובבים ברחובות, עושים בהם כשלהם, ומכשירים כל פעולה כדי להשיג את המטרה: כסף, והרבה ממנו. רשויות החוק? מעדיפות להתרחק מהאש המשתוללת הזאת.
"לצערי כל הגורמים, בעיקר רשויות הרווחה, התעלמו מההתפתחות המדאיגה של התופעה הזאת", מעיד קצין משטרה המעורה בנושא. "כל אחד זורק על השני את הטיפול בהם, פוחדים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. כולם שותקים, מעדיפים להעלים עין, להתחשב בעובדה שפעם המשפחות של הילדים האלה סייעו למגר את טרור ולשכוח שבשורה התחתונה המחיר שאנחנו משלמים כבר היום הוא יקר מאוד. מדובר בעברייני נוער מהסוג שלא הכרנו בעבר. שום דבר לא מפחיד אותם".
"אנשים מפחדים לצאת מהבית"
הכול התחיל לפני כעשור, כשמשרד הביטחון הבריח לישראל מרצועת עזה מאות משפחות של משתפי פעולה, בעקבות חשש כבד לחייהם. ארגוני הטרור סימנו אותם אז כמלשינים ששיתפו פעולה עם "האויב הציוני", והמשך שהייה ברצועה הייתה עבורם גזר דין מוות. בהסכמת ראשי רשויות בנגב הועברו רבים מהם ליישובים בדרום, כשמרבית המשפחות נשלחו לבאר שבע. הן שוכנו בשכונות כגון שכונה ד' ושכונה ג', המאופיינות במצב סוציו אקונומי קשה ובריכוז גבוה של עולים, ונתבקשו להסתגל במהירות לחיים בישראל.
התושבים הוותיקים בשכונות לא היו מרוצים. הם התנגדו להגעת המשת"פים, הזהירו מפני ירידה בערך הדירות ומפני חבית נפץ חברתית, אך שיכונן של המשפחות החדשות הפך לעובדה מוגמרת: ילדי המשת"פים החלו להשתלב בבתי ספר יהודיים בעיר, למדו את השפה העברית והסתובבו על המדרכות המוכרות. לא הרבה אחר כך, מתברר היום, הגיעה החבירה לעברייני נוער יהודיים – מהם למדו העזתים לשעבר איך באמת מתנהלים ברחובות האלה.
"החיבור בין ילדי המשת"פים לילדים בשכונה שהוגדרו כנוער שוליים-עברייני היה כמעט מיידי", אומר סמי בוזגלו, עובד בכיר בעיריית באר שבע ולשעבר חבר ועד שכונה ג'. "הם למדו מהם איך לגנוב במכולת, איך לחטוף תיקים וטלפונים סלולריים, איפה אפשר לגנוב זוגות אופניים ואיך מקללים בעברית. זה הגיע למצב כזה, שכיום הם כבר צברו בטחון רב והם פועלים עצמאית בשטח ועושים באמת ככל העולה על רוחם. אנשים מפחדים לצאת מהבית".
בוזגלו, שמעיד כי כבר לפני שמונה שנים התריע על כך שהרשויות אינן פועלות לשילוב ילדי המשת"פים בקהילה, מספר שאיש לא הקשיב ברצינות לתחזית הקודרת והעגומה שהציג. "הזהרתי שהילדים הללו יהוו סכנה לאוכלוסיה אם לא יזכו לטיפול ולליווי צמוד של השב"כ, אבל במשרד הביטחון ובעירייה צחקו עליי. אמרו לי שהם ישתלבו ויתערו באוכלוסיה כמו כל עולה חדש. תשמע, הבנות שלי היו חוזרות בלילה מהבסיס ופוחדות ללכת לבד מהתחנה עם הרובה הצה"לי, מחשש שהילדים של המשת"פים יחטפו להן אותו. והיו ניסיונות כאלה".
לדבריו, ריבוי מקרי הפשיעה מצד ילדי המשת"פים אילץ אותו לעזוב עם משפחתו את שכונה ג' לטובת שכונה שקטה ונינוחה יותר. "גרתי שם יותר משלושים שנה, אבל אשתי והבנות לא רצו שנחיה במקום מסוכן כזה. זה כבר נהיה בלתי אפשרי", הוא אומר. "כל האוכלוסייה החזקה בשכונה ברחה, נשארו רק המשפחות החלשות, שלא מסוגלות להתמודד עם הילדים המסוכנים האלה. הן ממשיכות לסבול מהם, ופוחדות להתלונן מחשש שהם ינקמו בהן. ואף אחד לא מתערב, אף אחד. אולי כשהם ירצחו מישהו הרשויות יתעוררו".
אולרים בכיסים, הורים מיואשים
בוזגלו, יסכימו רבים מתושבי השכונה, עזב בדיוק בזמן. בשנתיים האחרונות, הם מספרים, פשיעת ילדי המשת"פים עלתה מדרגה, כשהיא משאירה מאחור ענן אבק מפוקפק במיוחד לעברייני הנוער היהודיים. חלק מ"הילדים שלהם", כפי שקוראים כאן, מסתובבים ברחובות עם סכינים, מברגים ואולרים בכיסים, כשהם מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי לסייע להוריהם, הסובלים ממצוקה כלכלית קשה. זה כולל תלישת שרשראות זהב מצווארם של עוברי אורח, חטיפות תיקים, פריצות לדירות, גניבות שערי ברזל מבתים ואפילו גביית דמי חסות מאולתרים מבני נוער אחרים. המצוקה הקשה שלהם, מעידים כאן, מנטרלת אצלם כל חשש.
"הם מעורבים בפשיעה חמורה, ולא מהססים לפעול באור יום, ממש לא מפחדים", טוען פקד חיים דמרי, קצין הנוער בתחנת משטרת באר שבע. "לחלקם יש סכינים או דוקרנים איתם הם מאיימים על אנשים ושודדים אותם. אנחנו עושים מאמצים גדולים כדי למגר את הפשיעה שלהם, אבל כשמדובר בילדים ובנערים שהם אפילו פחות מהגיל שבו אפשר לבצע מעצרים או להגיש כתב אישום (מתחת לגיל 14 לא ניתן לעצור בני נוער – ש"א), אז בלית ברירה הם משתחררים וחוזרים שוב לרחוב. זה רק עניין של זמן עד שאחד מהם יהיה מעורב ברצח".
פקד דמרי יודע בדיוק מה גודל התופעה ממנה הוא מזהיר. רק בסוף השבוע שעבר, הוא מספר, בהפרש של חצי שעה, ביצע נער בן 13, בן למשפחת משת"פים המתגוררת בשכונה ד', שני פשעים מטרידים. תחילה שדד שרשרת זהב מעובר אורח, ולאחר מכן איים בסכין על אדם אחר וגנב את מכשירו הסלולרי. "הבחור הזה, למשל, הוא פצצה מתקתקת", הוא אומר. "אתה מנסה להבין איך לילד כזה צעיר כבר יש עבר בתחום האלימות ועבירות הרכוש, ומגלה שההורים שלו פשוט מיואשים ולא מסוגלים לרסן אותו ולטפל בו. הוא כל הזמן חוזר לרחובות ומבצע פשעים חמורים".
שיחה קצרה עם אמו של הנער מבהירה כי היא מזמן כבר לא מצליחה לעקוב אחרי פעולותיו. היא נשמעת חסרת אונים. "אני לא יודעת מה לעשות איתו. אני אומרת לו להישאר בבית, ללמוד ולא לעשות שטויות, אבל הוא בורח והולך לרחוב וגונב", היא אומרת. לשוטרי מחלק הנוער אמרה לא פעם: "כבר אין לנו כוח בשבילו, תטפלו בו אתם".
אלא שהמשטרה לא מצליחה להשתלט על הנערים הזריזים, והם מצידם מקבלים עוד ועוד ביטחון. לפני כחודשיים, למשל, עלו שלושה ילדי משת"פים בני 13 על קו 4 של חברת "מטרופולין" בבאר שבע, והחלו לתקוף קשישים ונוסעים אחרים, לקלל את הנהג ולהפריע לנסיעתו."זה היה נס שהאוטובוס לא התהפך", העיד אז אחד הנוסעים. "הם השתוללו, בעטו באנשים, קיללו ותקפו זקנים. זה היה מאוד מפחיד. הנהג ביקש מהם לרדת וניסה לעשות משהו, אבל הם ירדו רק אחרי שכמה נוסעים צעקו עליהם. אחרי זה הם זרקו אבנים ששברו חלון ופצעו את אחד הנוסעים".
שלושת הנערים נמלטו לואדי סמוך, ולאחר מרדף קצר נעצרו על ידי שוטר יס"מ. שלושה ימים מאוחר יותר, נעצר אחד מהם שוב לאחר שביצע מעשים מגונים בילדה בת 8. הוגש נגדו כתב אישום, אך בית המשפט החליט לשחרר אותו למעצר בית אצל סבו.
"לצערי מערכת המשפט קצת סלחנית עם ילדי המשת"פים, אולי בגלל שהוריהם סייעו למדינה למנוע פיגועים ולעצור מחבלים", אומר גורם במשטרה. "עם כל הכבוד לשופטים, חשוב לזכור שהילדים וההורים שלהם הם שווי זכויות וחובות כמו כל אזרח אחר. לפעמים יש צורך במעצר של נערים כאלה שמבצעים עבירות חמורות מהסיבה הפשוטה: הגנה על שלום הציבור. הרי ברור שהם יברחו ממעצר בית ויחזרו לרחוב לבצע מעשי שוד ותקיפות".
"הגענו לנקודת האל חזור"
לצד האמירות הקשות, יש גם כאלה שמבקשים להזכיר את ההקשר הרחב שהוביל את ילדי המשת"פים למציאות האלימה הזאת. הפשעים אכן חמורים, מודים אלו המבקשים להגן עליהם, אך אסור להתעלם מרעידת האדמה המטלטלת שבני הנוער האלה מחזיקים בעברם.
"צריך להבין שכשהמשת"פים הגיעו לישראל, המבנה ההיררכי במשפחות שלהם קרס לגמרי. דמות האב מתה, התפוררה לחלוטין", טוען עו"ד מוטי יוסף, אשר ייצג כמה מילדי המשת"פים שהואשמו בעבירות קשות. "להורים, בעיקר לאבות, אין שליטה על מה שעושים הילדים שלהם ברחובות: הם כבר לא מסוגלים לשלוט עליהם כמו בתקופה שגרו ברצועה. שוחחתי עם הרבה משפחות והתמונה הזו חוזרת על עצמה פעם אחרת פעם - לאב אין כוח, אין סמכות, וההורים הופכים להיות בובות חסרות אונים. הילדים, שבאו לכאן עם ציפיות בשמיים ועכשיו הם סובלים מחסכים כלכליים וחוסר סיפוק, הופכים להיות השולטים והקובעים בבית – ולגנגסטרים ברחובות. יש להם תחרותיות גבוהה מול הילד הישראלי השבע, והם מוכנים לעשות כל דבר כדי לרכוש מעמד וסטטוס. גם אם זה אומר לשדוד ולגנוב תכשיטים וטלפונים. הילדים האלה הם חומר נפץ, ואם הם לא יקבלו טיפול שיקומי מיידי אז החברה הישראלית, אפילו בטווח הלא רחוק, תשלם ביוקר".
א' משת"פ בעברו ומי שבנו הסתבך בפלילים לאחר ששדד עובר אורח, מספר כי המעבר מהרצועה לישראל אמנם הציל את משפחתו מגזר דין מוות, אבל הכריע את החוסן החברתי והמשפחתי שלהם. "הילדים שלי רוצים הכול ומהר, ולנו אין כסף לתת להם את מה שיש לאחרים - מפה מתחילה הבעיה", הוא אומר בקול שקט. "באנו לשכונות עם בעיות, עם עבריינים ברחוב, והם למדו מהם איך לגנוב ולקחת דברים שהם לא שלהם. בעזה זה בחיים לא קרה, הם פחדו שם לעשות שטויות. אין לנו זמן לתת להם תשומת לב ולשבת איתם על שיעורי בית, יש לנו צרות כלכליות, והם יוצאים לרחוב ועושים בעיות. אין לי עם מי לדבר כי אני לא מתערבב עם היהודים, ובשביל הערבים והבדואים אנחנו בוגדים".
"יש לילדים היהודים בגדים יפים, נעליים חדשות, אופניים, אייפונים, ולנו כמעט כלום, אנחנו רוצים חיים טובים", אומר ג', בן 12, בנו של משת"פ. "לא כולנו גנבים, אבל אני מבין את מי שרוצה להיות עשיר ולחיות טוב".
יורם פריינטי, מנהל מתנ"ס "מרגליות" בשיכון דרום אשר מסייע למשפחות משת"פים ומאפשר לילדיהם להשתתף בחוגי מחשב וספורט, שומע לא פעם את המילים האלה – ולא יכול שלא להתעצב. בעיניו, הסיכויים לשקם אותם ולהוציאם ממעגל הפשיעה שואפים לאפס.
"הילדים האלה אבודים לדעתי", הוא אומר. "כשהיה צריך לטפל בהם באמת, כל הרשויות, ובכלל זה משרד הביטחון, המשטרה והרווחה, פשוט לא עשו כלום, נתנו להם להידרדר לפשע. היה להם נוח אז להתעלם מקיומה של הבעיה - ותראה את הילדים האלה היום. עוקרים עצים, קורעים דגל ישראל, גונבים מהמכולות, דוקרים, שודדים. האוכלוסייה החלשה בשכונות שלהם משלמת את המחיר, ומסתגרת בבתים כמו במבצר. אם תשאל אותי, הגענו לנקודת אל חזור: העוד חמש או עשר שנים הם יקימו ארגוני פשיעה, ישתלטו על הרחובות בבאר שבע, ואז כבר יהיה מאוחר. מי אשם בזה? רק המדינה. היא זרקה אותם בשכונות של אוכלוסיות קשות יום, לא השקיעה בהם חברתית וקהילתית, ועכשיו כולם מתפלאים שהתופעה הזאת מתחילה להגיע למימדים מפלצתיים. הדברים הנוראיים באמת מחכים עוד להגיע, וזה יקרה. תזכור מה אני אומר לך".
תגובות:
דובר משטרת מרחב הנגב, רפ"ק נאווה טאבו: "בעיר באר שבע בפרט ובמרחב הנגב בכלל לא קיימת תופעה פשיעת ילדים ונערים מקרב האוכלוסייה של משתפי הפעולה שבנגב. מעורבותם של בני נוער בפשיעה, ללא קשר למוצאם, הינה תופעה מוכרת המטופלת על ידי מחלק הנוער. אין מקום לתייג את המעורבים בפשיעה על פי מוצאם. אנו משקיעים רבות בתהליכי מניעה ושיקום במטרה להעניק לבני נוער את האפשרות האמיתית להשתלב במעגל החיים הנורמטיבי, ולשם כך משלבים זרועות עם גורמים נוספים דוגמת רווחה, משרד החינוך ועוד. פרויקט מרכזי הינו 'מיל"ה' (מובילים יחד למען הנוער) באמצעותו אנו מצליחים להגיע לבני נוער שהיו מעורבים בפשיעה ולמעשה לשלוף אותם אל מסגרת נורמטיבית ותומכת המציידת באותם בארגז כלים לחיים. בוגרי התוכנית מסיימים לימודים ומתגייסים לצה"ל ומשתלבים במעגל החיים הנורמטיבי".
דובר עיריית באר שבע, אמנון יוסף: "הטיפול באוכלוסיה הנ"ל הוא באחריות משרד הביטחון. ההתערבות של אגף הרווחה היא במקרים של ילדים בסיכון ונשים בסיכון. טיפול רווחתי הוא באחריות משרד הביטחון. עבריינות ופשיעה באחריות המשטרה".
תגובת המנהלה הביטחונית לסיוע: "המנהלה הביטחונית לסיוע הוקמה בהתאם להחלטת ממשלה, לשם טיפול בשיקומם של סייעני זרועות הביטחון שהוכרו כזכאים לכך על ידה,על פי קריטריונים ונהלים שנקבעו בעניין. עוד נקבע בהחלטה כי המנהלה מסייעת לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטאריים מובהקים.
"המנהלה מסייעת למטופלים על ידה להיקלט ולהשתלב במדינת ישראל, בין היתר באמצעות קישורם לרשויות במדינה השונות במטרה לשלבם בחיי הקהילה.כמו כן, מטפלת המנהלה בילדי הסייענים במגוון רחב של תחומי חיים, בדגש על חינוכם לערכים ולקיום חיים נורמטיביים.המנהלה מקיימת קשר הדוק עם רשויות הרווחה והאכיפה השונות."האוכלוסייה המטופלת ע"י המנהלה הינה במעמד של תושבי מדינת ישראל לכל דבר ועניין, וככאלה הינם רשאים לבחור את מקום מגוריהם ככל תושב ישראלי אחר.יודגש כי האוכלוסייה המטופלת על ידי המנהלה, נדרשת לשמור על החוק ככל אזרח ישראלי אחר".