טיפולי הכימותרפיה וההקרנות הפכו את שגרת חייו של אבי, שהתרגל לעבוד שעות ארוכות כל חייו, לבלתי נסבלים. למרבה המזל, הוא לא נזקק לאשפוז בבית החולים בזמן הטיפול אלא הגיע מהבית בכל פעם שנקבע לו טיפול או תור לרופא. גם זה, האמינו לי, רחוק מלהיות מובן מאליו. העניין הוא שבכל פעם שהגענו לבית החולים שבו הוא טופל (בית חולים ציבורי המתוקצב מכספי המיסים של כולנו) נאלצנו, יחד עם עוד חולים רבים אחרים, להמתין זמן רב עד שזכינו לקבל מענה וטיפול. כל זאת, כאשר יחד אתנו ישבו לא מעט מטופלים שהגיעו לאותו בית החולים במסלול הרפואה הפרטי וזמני ההמתנה שלהם, כפי שהם העידו בעצמם, היו קצרים יותר.
אין לי דבר נגד הרפואה הפרטית ואין לי בעיה עקרונית עם זה שאדם בעל אמצעים יממן לעצמו כל טיפול רפואי שבו הוא חפץ. הבעיה שלי, של אבי ושל רבים אחרים מתחילה כאשר בית החולים הציבורי הממומן מכספי משלם המיסים מפעיל בשטחו מסלול פרטי הפוגע בזמינותם של השירותים הבסיסיים המגיעים, בראש ובראשונה, למי שמממן את קיומו של בית החולים – והכל בשם הרצון להרוויח עוד כמה שקלים – ויהיו ההשלכות אשר יהיו.
והאמת היא שלא מדובר רק בטיפולים עצמם, אלא גם בזמני ההמתנה לבדיקות הרפואיות המתבצעות אצל הרופאים המומחים. הטיפולים של אבי הסתיימו לפני כחודש וחצי כאשר בדרך כלל חולי סרטן מוזמנים לבדיקה והערכת מצב כחודש לאחר סיום הטיפול. הבדיקה שלו, למקרה שתהיתם, נקבעה רק לשלהי חודש יולי – כלומר, חודשיים אחרי סיום הטיפול.
איני יודע כמה חולים פרטיים יטופלו אצל אותם הרופאים באותו פרק הזמן, אבל איך שלא תסתכלו על זה חודשיים ימים זה הרבה מעבר לפרק הזמן המקובל והרצוי. ולא, לא מדובר בשפעת, בנזלת או באבעבועות רוח - מדובר בסרטן. המחלה שכל עיכוב בטיפול בה עלול להתברר כקריטי, במיוחד אם מדובר באדם לא צעיר.
הכנסות תאגידי הבריאות עלו ב-65%
הפעילות הפרטית בבתי החולים הציבוריים מתנהלת במסגרת תאגידי הבריאות העצמאיים שמאפשרים לבתי החולים לייצר לעצמם אפיק הכנסה נוסף. ככל שעברו השנים, צמחו התאגידים בקצב מפלצתי והפכו הלכה למעשה למנוע הרווח העיקרי של בתי החולים. לשם המחשה, בין השנים 2003 ל-2010 צמחו הכנסותיהם של תאגידי הבריאות ב-65% וזאת לעומת 35% - שיעור הצמיחה בהכנסותיהם של בתי החולים.
רוצים דוגמה נוספת? בבקשה, על פי מחקר שנערך על ידי סטודנטים באוניברסיטה העברית, זמן ההמתנה לבדיקה במרפאה ציבורית באחד המרכזים הרפואיים בירושלים עומד על יותר מחודשיים (64 ימים), כמה זמן יצטרכו להמתין החולים המגיעים לאותו המרכז במסגרת המסלול הפרטי? 4 ימים בלבד. מאותו המחקר עולה גם כי בבית החולים הדסה אשר בירושלים שיעור ביטול התורים למטופלים במסלול הציבורי עומד על 40% ואילו במסלול הפרטי על 4% בלבד. הממצאים מדברים בעד עצמם.
במאבק מול הרפואה הפרטית בבתי החולים הציבוריים יש שתי מילות מפתח: פיקוח ורגולציה. ועל המרכיבים הללו חייב משרד האוצר לשים את הדגש: החל מהפרדה נוקשית יותר בין המסלולים, דרך פיקוח משמעותי יותר על הפעילות המתבצעת בבתי החולים בשעות אחר הצהריים וכלה בקביעתה של מכסת שעות קשיחה שאותה יצטרך להשלים כל רופא במערכת הציבורית – על כל שעה שישלים במסגרת הפרטית.
מדי חודש בחודשו משלמים אזרחי ישראל מס בריאות, אך בכל פעם מחדש אנחנו מגלים שברגע האמת יש כאלו ששווים יותר. הגיע הזמן לשים לזה סוף.