5. לילה טוב אליהו
לא הייתי שם את כספי על כך שליאור אליהו לקח ללב יותר מדי את ההשעייה מהפועל ירושלים (שהסתיימה אחרי אימון אחד). זה לא שמדובר באדם שההשקעה היא נר לרגליו, ולא מן הנמנע שאם זה היה תלוי בו, ההשעייה הייתה נמשכת עוד אימון או שניים. אליהו מקבע מעונה לעונה את מעמדו כשחקן אוברייטד - כדורסלן עם כישרון נדיר שהצליח לבזבז אותו באופן נדיר לא פחות. עצלן, מפונק, שחקן שלאורך כל הקריירה לא רק שלא מימש את הפוטנציאל שגלום בו אלא אפילו לא עשה מאמץ בכיוון.
ירושלים תפגוש בשבת למשחק המאכזבות הגדול את הקבוצה שהיא הפכה להיות - מכבי תל אביב. וזה לא בקטע טוב - ההצהרות על היותה "אלטרנטיבה" נראות היום הו כה מגוחכות: זניחת הישראלים לטובת זרים, החתמות שחקנים שנמצאים תחת חוזה בקבוצות אחרות, הדחה משפילה מאירופה, ביזיונות בליגה המקומית, שמועות בלתי פוסקות על מעמד המאמן, וכעת - זריקת שחקן בגלל בעיית משמעת. שמעון מזרחי לא היה עושה את זה טוב יותר.
4. הבכיינות כמקצוע
אין דבר מאוס יותר ממאמנים שבראיון אחרי משחק אומרים שהם לא רוצים לדבר על השיפוט ואז מעבירים את כל הראיון בלהתלונן על השיפוט. מי שהפך את זה לאמנות הוא יוסי אבוקסיס, כיום מאמן בני סכנין. הוואריאציה הפעם, בתום התבוסה 3:0 לבית"ר ירושלים: "אני לא רוצה להגיד שהחלטות של השופט גמרו את המשחק… אבל חבל שבהחלטת שיפוט נוראית הרסו לנו את המשחק". הבכיינות של אבוקסיס, עוד מתקופתו כשחקן, לא מפסיקה לשעשע. פרובוקטור, מתסיס, כסאחיסט מדופלם, איך לומר - הוא לא השה התמים ביותר של הכדורגל הישראלי לדורותיו, ותמיד כיף לראות אותו מקבל בראש.
בצד השני נמצא מאמן מכבי חיפה גיא לוזון, עוד מאמן שהתססתו-אמנותו, ולא ברור מה הוא מביא איתו בתור מאמן פרט להיותו מוטיבטור שמשתולל ומדגמן ריצות אמוק על הקווים. כעת האמוק הזה הגיע, שוב, לחדר ההלבשה של מכבי חיפה. בעקבות התבוסה למכבי ת"א ערך לוזון אסיפה סגורה לשחקנים, שפרטיה כמובן דלפו, ובה נזף בהם ואיים: "בעונה הבאה אנשים פה ישלמו על מה שהיה. אם חשבתם שאני פראייר אז אני לא. אם צריך אעשה מהפכה. לא אכפת לי שיש לכם חוזים". אם אני שחקן מכבי חיפה, אני מתאפק חזק שלא להיקרע מצחוק. ללוזון אין שום סמכות בנושא החוזים, מה גם שיש סיכוי לא נמוך שמי שלא יהיה בקבוצה בעונה הבאה - כלומר, אם יעקב שחר לא רוצה שיחשבו שהוא פראייר - הוא לוזון עצמו.
בינתיים כל האבו-עלי של לוזון והאבו-קסיס של יוסי הם בעיקר פאתטיים. לא נראה שמישהו לוקח ברצינות את השניים שנחשבו פעם, לפני שהתוודענו ליכולותיהם, לדור העתיד של המאמנים בישראל.
3. המין הבועט
אם כן, נבחרת ישראל בכדורגל עברה שלב במוקדמות המונדיאל. תנו לי לנסח מחדש: נבחרת ישראל! בכדורגל!! עברה שלב!!! במוקדמות המונדיאל!!!!
אוקיי, מדובר בנבחרת הנשים, ההישג הזה היה יחסית צפוי, והיא רק עברה שלב בדרך לעוד בית מוקדמות שבו היא תשובץ בדרג החמישי והאחרון. ועדיין, לא צריך לזלזל בנבחרת שעומדת בציפיות, בטח כשמדובר בנבחרת ישראלית. רק חבל שהענף הזה, בדומה לשאר ענפי הכדור אצל הנשים בארץ, לא זוכה לבמה שהוא ראוי לה. בשאר העולם כדורגל הנשים צובר תאוצה וקהל, בזמן שאצלנו הוא לא יותר מאנקדוטה שולית. כמה אנקדוטה? שרת הספורט מירי רגב אפילו לא טרחה לברך. שלא לומר, כנראה שאין לה מושג שזה בכלל קרה.
2. הקבוצה זה אני
שיא הטריפל-דאבל של ראסל ווסטברוק הוא בהחלט היסטורי במונחי כדורסל, אבל אין לו באמת חשיבות פרט לכוכבית שתצורף לשמו. שיא השערים של כריסטיאנו רונאלדו באירופה, לעומת זאת, משמעותי הרבה יותר. המספרים של ווסטברוק מרשימים, אבל מוציאים שם רע לכדורסל קבוצתי (כן, למרות הנתון הדו-ספרתי באסיסטים). כשהבנאדם מחזיק בכדור משהו כמו 117% מהתקפות הקבוצה, די ברור שהוא יהיה אחראי לכמות המסירות הגדולה ביותר. למעשה, משלב מסוים היה נראה כאילו כולם מסביבו עבדו עבור השיא הזה שהפך למטרה הקודמת להישגי הקבוצה, וזה, תסלחו לי, קצת מגעיל.
להבדיל מווסטברוק, רונאלדו יודע שהדבר הכי חשוב הוא כמה תארים אתה מביא לקבוצה, והם תמיד ייספרו לפני התארים האישיים. כמעט מיותר להסביר למה, למשל, זכייה בליגת האלופות עדיפה על זכייה ב"נעל הזהב". במובן הזה, הפורטוגזי שוב עשה את זה בסטייל, הצמד מול באיירן מינכן במשחק הראשון ברבע גמר הצ'מפיונס, שהעמיד את מאזנו על 100 שערים במסגרות האירופיות, לא היה יכול להיות סמלי יותר: שערים שעשו מהפך, במשחק חוץ, בשלב קריטי. משחק אחרי משחק, הולכת ומתבהרת התשובה לשאלה מי השחקן הגדול של זמננו. רמז: זה ההוא שלא נעלם ברגעי ההכרעה.
1. ביום של הפצצה
אם היה מתרחש בישראל פיגוע ביום משחק של קבוצה מחו"ל נגד קבוצה מקומית, למישהו יש ספק שהמשחק היה מבוטל לחלוטין ומתקיים במדינה נייטרלית? ושקבוצות אחרות היו מסרבות להגיע לכאן לפחות עד סוף העונה? ואף אחד גם לא היה מאשים אותן.
אבל גרמניה זו לא ישראל, והרי שם גם לא מתבצעות התקפות נגד האזרחים המקומיים (היי שון ספייסר), ולכן בהתאחדות האירופית החליטו לדחות את קיום המשחק בין דורטומונד למונאקו ביממה לאחר הפיצוץ בסמוך לאוטובוס הקבוצה הגרמנית (שגם גרם לפציעת שחקנה מארק ברטרה). זו החלטה שאין בה כל היגיון, וגם לא אנושיות. מי בכלל יכול להתרכז בכדורגל אחרי טראומה כזו?
הדבר המדהים הוא שהמשחק הצליח להיות ממש לא רע, ואפילו הניב חמישה שערים (3:2 למונאקו) - אבל זה לא מסיר את הכתם מאופ"א. צריך רק להסיר את הכובע בפני השחקנים, שחלקם ודאי עוד רעדו כשעלו למגרש. אפשר גם להגיד מילה טובה לאוהדים הצרפתים על הסולידריות באצטדיון, ולגרמנים שהציעו לארח את אוהדי מונאקו בביתם כדי שיוכלו להישאר לצפות במשחק הדחוי. לפעמים הספורט מוציא את כל מה שטוב בבני אדם.