המעלית אספה אותי בקומה החמישית. רגע לפני שנסגרו דלתותיה מיהרו לתוכה עוד ארבעה נוסעים: גבר מזוקן, שני ילדיו הקטנים ואשה מבוגרת, ראשה עטוף במטפחת, שהייתה ודאי אמו או חמותו. הם שוחחו בפרסית. הדלת נסגרה ואני הייתי בחדרון קטן עם האויב האירני.
נוכחותם של אירנים במעלית המלון לא הפתיעה אותי. הייתי אחרי הכל בירוואן, בירת ארמניה, עיר שידועה כיעד תיירות אטרקטיבי לאירנים – בעיקר אירנים חילונים שמתגעגעים לאלכוהול ולבייקון. ארמניה היא הארץ הנוצרית היחידה הגובלת באירן, והיא מציעה לפרסים פטור משמח מצווי מדינת ההלכה המחמירים. כך או כך, המפגש עם אירנים בימים טעונים אלה הוא תמיד דרמטי, ומשום מה הרגשתי צורך למצות את הדרמה הזאת ולפתוח בשיחה.
על דש המקטורן שלבש הגבר הופיע סמל קטן: שלושה פסים אדומים וכדורגל. שאלתי אותו איזו קבוצה מייצג הסמל, וציינתי בדרך אגב ש"גם הקבוצה שלי אדומה". הוא אמר לי באנגלית שאין לו מושג באיזו קבוצה מדובר ותהה מהי קבוצתי. כשאמרתי "הפועל תל אביב", אורו עיניו. "איך הולך להם בליגה?" שאל. "בסדר גמור," השבתי, מגמגם מעט מרוב הפתעה, "אתמול הם לקחו את מכבי חיפה ארבע-אחת". למען האמת איני אוהד של הפועל ולא ממש עוקב אחרי עולם הכדורגל, סתם ציינתי קבוצה אדומה כדי שהשיחה לא תמות במהרה, ואת דבר הנצחון על חיפה שמעתי מפי ישראלים אחרים בחדר האוכל של המלון. עכשיו שמחתי מאוד על כל העניין.
האירני חייך. "אני מקווה מאוד שיהיה שלום בינינו ולא מלחמה," אמרתי. "גם אני," אמר הוא. המעלית הגיעה לקומת הכניסה והלכנו איש לדרכו, אולי איש אל מותו, תלוי בגחמותיו של אהוד ברק.
אין לאירן סיבה לתקוף אותנו
עם שובי ארצה הסתבר לי שאין צורך במעליות ארמניות כדי לפרוץ את גבולות האנונימיות ולשוחח כבני אדם עם האירנים, אותם אנשים שממשלתנו מאיימת להפציץ ושאנחנו חרדים שיפציצונו. קמפיין ישראלי שמשמיע קול אנטי מלחמתי ברור ("אירנים, אנחנו אוהבים אתכם") הופץ ברחבי פייסבוק ונענה בקולות דומים מצד אירנים ("ישראלים, אנחנו אוהבים אתכם"). לעובדה ששני העמים אינם מעוניינים במלחמה יש הוכחות. על פי הסקרים העדכניים, כ-65% מהישראלים מתנגדים לתקיפה באירן, ובאירן אפילו הפוליטיקאים (מלבד אחמדינג'אד, שתפקידו מקביל לזה של נשיא ישראל ואין בידיו יכולת לקבל החלטות), אינם מדברים על תקיפה חד צדדית אותנו.
זה הזמן לומר דבר בסיסי מאין כמוהו, שלא יאומן שיש צורך לאומרו: מלחמות הן דבר רע, ולא משנה אילו טיעונים מגייסים לטובתן. אמנם גרעין אירני יחולל שינויים בפני המזרח התיכון, אבל הטענה שהוא מתכון בטוח למלחמה גרעינית עם ישראל מופרכת. ההיסטוריה מראה ששתי מדינות אויבות המחזיקות שתיהן בנשק גרעיני מפתחות מירוץ חימוש שאין דרך לפרוץ אותו, ושמחליף בסופו של דבר אלימות על הקרקע. כך היה הדבר בין ארה"ב וברה"מ, כך הוא בין הודו ופקיסטן.
הסיכוי שאירן תממש כח גרעיני כלפי ישראל הוא אפסי לחלוטין, ולא רק מפני שהדבר יהווה התאבדות מבחינתה, שהרי לישראל יש כח כזה מזה עשורים, אלא מפני שהטיעון העיקרי לשנאת ישראל באירן הוא התמיכה בעם הפלסטיני, והפצצה גרעינית של ישראל תשמיד המוני פלסטינים. כאשר אחמדינג'אד מדבר על "השמדת ישראל", הוא אינו מתכוון להשמדה פיזית, כי המרחב הפיזי ממילא נתפש באירן כ"פלסטין"; הוא מדבר על חיסולה של המהות המדינית שהיא ישראל, ומהות מדינית לא מחסלים בפצצת אטום.
נחמד שאהוד ברק רוצה לראות טילים עפים על מסכים. בשביל זה המציאו את משחקי המחשב. נחמד שעמוס רגב, עורך "ישראל היום", נהנה לחבר מאמרי מערכת שמזכירים את קריאת הקרב של הנרי החמישי באז'ינקור. מה שאנחנו צריכים הוא חשיבה הגיונית, לא צחצוח חרבות מטופש ומסוכן, ואנחנו לא לבד: שעה שהמנהיגים מעדיפים מלחמה על פני כל אופציה אחרת, אזרחי שתי האומות מתעקשים שאופציה אחרת קיימת.
אני מעדיף להאזין לאירנים ולישראלים שוחרי שלום מאשר לאירנים וישראלים חובבי מדון. תודה לאל שבעידן הפייסבוק ניתן לנו לתקשר בקלות רבה כל כך עם הצד השני. ככל שנחווה את אנושיותו ואת חששו ממלחמה, ככל שהוא יחווה את שלנו, כך תגבר נחישותנו להתנגד לאסון אותו מבשלים עבורנו קברניטי המדינה ולהתמקד במטרה האמיתית: משחק חוץ של מכבי חיפה נגד מ"ס פרספוליס, ושהפעם הירוקים יקחו את האדומים.
אתם מתנגדים לתקיפה באירן? שתפו את המאמר