1. למה כל כך גדול?
על פי המדווח בעיתונות, מתקן הכליאה בו יאסרו מבקשי מקלט לאור חוק המסתננים שעבר השבוע יהיה הגדול ביותר במערב. לצד מתקן המעצר הנוכחי, שיורחב מתפוסה של 2,000 איש לתפוסה של 5,000, יוקם מחנה מאסר אדיר בו ניתן לאכלס 10,000 בני אדם. לשם השוואה, מתקן המעצר הגדול ביותר בעולם מסוג זה, המצוי בטקסס, מסוגל להכיל רק מעט יותר מ-3000 בני אדם.
כמובן שבין מחנה המאסר שלנו לבין כל מתקן בעולם המערבי. במערב נהוגה מערכת משפט שמעמידה אנשים למשפט, מעניקה להם מעמד או מגרשת אותם לפי החוקים המקובלים. הנכלאים במחנה הישראלי לא יישפטו. ישראל מוכנה אם כן להקים, במימון כספי המסים של אזרחיה, מפלצת של ממש שאין כל דמיון בינה לבין כלא תקין. מדוע? האם באמת לא ניתן לה לשמור על גבולותיה באמצעים שאינם לקוחים מעולם המדע הבדיוני? האם לקינו בקנאת סין? אולי פשוט ברצוננו להגשים פנטזיה מודחקת ולשחזר את דכאו על אדמת ארץ ציון ירושלים?
רק מדינה החולה במחלת נפש עמוקה תנהג באכזריות כזאת כלפי העולים מן המדבר, שרבים מהם, גם אם לא כולם, נמלטים ממציאות נוראה בארצות מוצאם. מחלת הנפש שלנו טמונה בטראומה הבלתי נתפשת בממדיה של השואה, שבמקום לנטוע בנו אמפתיה עצומה כלפי פליטי העולם, הפכה אותנו לאכולי חרדה ולאטומי לב. לכן אפשרות ג' מצלצלת לי נכונה במיוחד: אנחנו מקימים מחנה ריכוז.
2. למה לכל כך הרבה זמן?
במשך שנים הגיעו פליטים ומהגרים מאפריקה לאירופה בעיקר דרך מיצרי גיברלטר. הנתיב הזה נקטע, מבלי שיוקם לאורכו מחנה המאסר הגדול בעולם. נתיב חלופי נוצר בהמשך בין צפון אפריקה לאיטליה. ממשלת ברלוסקוני שנאה את מבקשי המקלט וביקשה למנוע את שהותם בארצה. לשם כך הונהג מעצר ממושך של 180 יום בממוצע, לפני גירוש.
מעצר פליטים ממוצע בישראל עד כה נמשך 60 יום. במקום ליישר קו עם הדפוס המחמיר עד בחילה של משטר ברלוסקוני, החליטה ישראל להעיף את הגג. על פי החוק החדש יוחזק פליט לא פחות מ-1080 יום, וזהו השיעור המינימלי. פליט מסודן, המוגדרת מדינת אויב, ייאסר למשך עשרות שנים.
עזבו צדק, משך המאסר נטול כל פרופורציה גם ביחס לאמצעי הרחקה והפחדה קשוחים מן העולם. ישראל למעשה מנסה להפוך את עצמה למקום גרוע יותר עבור האפריקנים מאשר הדיקטטורות הצבאיות והטיהורים האתניים מהם הם מנסים להימלט. יש כמה דרכים למנוע מאדם לברוח מבית שבו מכים אותו לבית אחר; אחת מהן היא להבעיר את הבית האחר. אנחנו בחרנו בדרך זו, הקיצונית ביותר שניתן להעלות על הדעת. יתכן שישראל זקוקה לאמצעי הרתעה ושמדובר באמצעי הרתעה יעיל, אבל הלהבות מסוכנות. בנכונותנו לוותר על משהו מצלם האנוש שלנו רק כדי למנוע מאחרים לבוא לכאן, אנחנו מסכנים את כל מה שיישאר מצלם האנוש הזה.
3. מה אם זה יעבוד?
אם ההפחדה תעבוד, ומבקשי מקלט יעדיפו להתענות ולהיטבח בארצותיהם מאשר להגיע לכאן, נהיה תקועים עם מחנה מאסר ענק וריק למדי, שעלותו מיליונים על מיליונים, ונצטרך למצוא מה לעשות בו. ממשלת ישראל הנוכחית מתגלה כרבת דמיון, ואם תיבחר שוב ממשלה דומה לה הכסף בהחלט לא ייצא לריק. מחנה כזה והצורך למלא אותו עלולים בהחלט להוות עוד פקטור, קטן אבל כואב, בהקצנה של התדרדרות הדמוקרטיה בישראל. ראו הוזהרנו.
4. מה אם זה לא יעבוד?
אם זה לא יעבוד, והמחנה יתמלא באלפי אנשים שלמדינה אין שום עניין בבריאותם, בביטחונם או בקידומם, שאין לה צורך לשקמם כי אין ממה לשקם אותם ושכל מה שנותר לה הוא להפקיר אותם, הרי שצפוי שהמצב במחנה לא יהיה בכי טוב. אבל אנחנו לא כל כך נבחין בכך. הרי מי סופר בכלל את הכושונים? מה, מישהו מאיתנו יודע מהם התנאים בכלא קציעות, בו מוחזקים מבקשי מקלט היום? למישהו אכפת? מה פתאום. שימותו מטיפוס.
5. האם אפשר לחיות עם זה?
לא.
6. אז מה עושים?
ניתן לתמוך בפליטים. לא חסרים ארגונים המסייעים לפליטים סיוע משפטי, רוחני וחומרי. הם תמיד זקוקים למתנדבים ולתרומות ותמיד שמחים על עניין מצד הציבור. הנה רשימה חלקית של ארגונים כאלה: המרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC), מוקד סיוע לעובדים זרים, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם וארגון סיוע לפליטים (אס”ף). פנו אליהם מבלי להתבייש. הקלה אחת שחלה בחוק במעברו מקריאה ראשונה לשנייה ושלישית הייתה ריכוך משמעותי של העונשים להם צפויים ישראלים שיתמכו בפליטים. עלינו לנצל את זה, לעזור, לתמוך ולתרום ככל יכולתנו.
התמיכה חייבת לבוא לצד שינוי פוליטי מעמיק. כאנשים בעלי מוסר וכאוהבי אדם, אין לנו יכולת לסבול שלטון מפלצתי ומטורף כל כך. עלינו לעשות ככל יכולתנו לתרום לשינוי פוליטי שיסיים את התקופה המבישה הזאת בתולדות ישראל ויביא לימים אחרים.
לסיום, יש גם מעשה נוסף שניתן לעשותו, והוא להתוודע אל הפליטים כל עוד הם חופשיים. חלק מן הארגונים מציעים ביקורים בכלא אצל מבקשי מקלט האסורים שם, אבל אין צורך להרחיק כל כך. די ללכת לאזור התחנה המרכזית בתל אביב, לאכול אינג'ירה אריתראית טעימה, לדבר עם האנשים ולהבין שהם אנשים ושיש מאחוריהם סיפורים קשים מאוד. אחר כך טוב להביא חברים לחוות את אותה חוויה.
הביקור אינו הכרח, והתרומה שלו למצבם של הפליטים נוכח האיום הרובץ על ראשם מוגבלת, אבל הוא בכל זאת חשוב. משמעותו העמוקה ביותר של החוק החדש היא דה-הומניזציה. ציבור שלם מוצג כאנושי באופן מוגבל ביותר, כלא ראוי לזכויות מינימאליות. ברגע שייעלם הציבור הזה מרחובותינו וייאסר מאחורי קירות גבוהים, ניתן יהיה להשלים את התהליך ולהציג אותו כלא אנושי כלל.