אחוז החסימה הנמוך יחסית (2% מסך הקולות הכשרים) הנו בבחינת מכשול מכריע הבא לידי ביטוי "במלוא הדרו" בדיוק בתקופה שאותה אנו מלווים בימים אלו מקרוב – המשא ומתן הקואליציוני. הסיבה לכך היא שככל שכמות המפלגות שעברו את הסף המבוקש גדולה יותר – כך היקף התביעות שלהן בתמורה להסכמתן לשרת בממשלה – כפול ומכופל – לעתים מעל ומעבר להיקף כוחן הפרופורציונאלי באוכלוסיה.
במילים אחרות, הסחטנות הפוליטית גדלה ויכולתו של ראש הממשלה, יהיה אשר יהיה, להוביל את המדיניות אשר לשמה הוא נבחר לתפקיד – מוגבלת למדי, שכן גם אחרי הרכבתה של הקואליציה, ישנן מפלגות המאיימות כל העת בפרישה והופכות את מלאכת ניהול ענייני המדינה לבלתי אפשרית. מעטים זוכרים את הפעם האחרונה בה ממשלה השלימה קדנציה מלאה כחוק – היה זה תחת הנהגתו של יצחק שמיר ז"ל.
כשנגיע לגשר - נטבע
חלק לא מבוטל מהשרים וחברי הכנסת שכיהנו כאן בשנים האחרונות חשבו רק על היום ומחר – מה יהיה ומחרתיים? כשנגיע לגשר – נעבור הם אמרו, תשובה לא מתקבלת על הדעת כשמדובר במדינה כמו ישראל אשר נאלצת להתמודד עם שורה של אתגרים ביטחוניים כבדי משקל – וזאת לצד האתגרים הכלכליים והחברתיים הסבוכים ממילא.
זאת ועוד, הותרת אחוז החסימה על כנו, תמשיך להזין את תופעת פיצול הסיעות שהופכת ליותר ויותר שכיחה בפוליטיקה הישראלית. באופן טבעי, הנהנים הגדולים ביותר מאחוז החסימה הנמוך הם חברי הכנסת האחרונים בכל רשימה ורשימה שכן קברניטי המפלגות הם לא אלה שכוססים ציפורניים ביום הבחירות – מקומם מובטח.
באופן לא מפתיע אפוא אותם חברי כנסת הם גם אלה ששמם נקשר באופן תדיר לניסיונות פרישה כאלה ואחרים – המחויבות שלהם למפלגת האם אפסית – המחויבות לעצמם לעומת זאת לא לוקה בחסר - כל שמעניין אותם הוא שרידותם הפוליטית.
לשם האיזון ראוי לציין כי העלאת אחוז החסימה טומנת בחובה דילמה מרכזית אחת – משילות ויציבות על חשבון הייצוגיות שעלולה להיפגע. אז נכון, מועמדים שירצו לקדם את האג'נדה שלהם יצטרכו לעשות זאת בפלטפורמה מפלגתית גדולה יותר ולא במפלגה עצמאית, אך מצד שני מבחן התוצאה של מערכות הבחירות האחרונות (למעט הבלחה רגעית של הגמלאים) מחזק את הטענה לפיה הציבור ברובו לא מעוניין לראות מפלגות נישה קטנות ממדים במשכן המחוקקים.
למען הסר ספק, ברור כי העלאת אחוז החסימה היא רק נדבך אחד מני רבים ברפורמת שינוי השיטה: העלאת אחוז החסימה, הבטחתם של מינויים מקצועיים בלבד לתפקידים מיניסטראליים ומעבר לבחירות המבוססות על ייצוג אזורי הם התיקונים הדחופים ביותר – וראוי כי אלו יהפכו למציאות ויקרמו עור וגידים מוקדם ככל הניתן.