כששר הפנים לשעבר גלעד ארדן סירב לפני קצת יותר משבוע להצעתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להתמנות לשר בממשלתו הרביעית, היה ברור כי הרגש והעלבון הצורב שחש על בשרו הם אלה שהנחו אותו. ארדן לא הבין כיצד דווקא אחרי שהיה שם לצדו של נתניהו לאורך כל הדרך, ואף זכה לאמונם הגורף של מתפקדי הליכוד, דווקא הוא היה זה שנדחק לפינה וקיבל הצעה שלתפיסתו לא יכול היה להסכים לה. והנה, לא עברו שבועיים וגלעד ארדן מצטרף לממשלה ומקבל על עצמו את תיק ביטחון הפנים בתוספת המשרד לעניינים אסטרטגיים ומשרד ההסברה. השאלה המתבקשת היא, איפוא, מה נשתנה? התשובה פשוטה: ירידה לצורך עלייה.
כשהרגש פינה את מקומו להיגיון הבריא, הבין ארדן שאסור לו להצטייר כאופוזיציונר מפלגתי במשך קדנציה שלמה (ארוכה או קצרה ככל שתהיה) ולסכן את מעמדו בליכוד, במיוחד בעידן שבו כוחו של ראש הממשלה גדול מאי פעם. ניצחון הליכוד בבחירות רשום באופן בלעדי על שמו של בנימין נתניהו, ובנסיבות העניין, יכול ראש הממשלה להרשות לעצמו לעשות בחברי מפלגתו ככל העולה על רוחו.
זוהי גם הסיבה שבגינה נתניהו העדיף לסכם עם המפלגות האחרות על חלוקת התיקים היוקרתיים והנכספים ביותר והשאיר לחברי מפלגתו שלו את השאריות. ארדן, שיודע לקרוא את המפה הפוליטית די טוב, הבין שכרגע עדיף לו להוריד את הראש, לקבל את ההצעה שהונחה על השולחן ולהצטרף לממשלה תוך מתן גיבוי לעומד בראשה. האלטרנטיבה נשמעה אולי מפתה בהתחלה, אבל הייתה עלולה להפוך לבומרנג הרסני בטווח הארוך.
בדרך למעלה
גלעד ארדן הוא פוליטיקאי שאפתן ואנרגטי שבוודאי הולך לישון כשהוא מדמיין את עצמו נכנס ביום מן הימים ללשכת ראש הממשלה, והדרך לשם רצופה בהמשך העלייה בסולם הדרגות של הליכוד – או לחלופין בהקמתו של גוף מפלגתי חדש, כחלון סטייל, בהמשך הדרך. כך או כך, ולא משנה באיזה מהנתיבים או השבילים יבחר, יהיה עליו להסתמך בין היתר על תמיכתם של האנשים אשר העניקו לו את המקום השני בפריימריז של הליכוד ב-2008 וב-2012, ואת המקום הראשון בפריימריז האחרונים ב-2014. התמיכה הזו הייתה מתפוגגת לאיטה אם היה מתעקש להישאר מחוץ לממשלה.
ניתן להניח כי סוכריות הבונוס שדרש ארדן, בדמות המשרד לנושאים אסטרטגיים ומשרד ההסברה, נועדו לשרת שתי מטרות בעת ובעונה אחת: איתות לנתניהו ולפיו המשרד לביטחון פנים לבדו לא יספיק; ואיתות לא פחות חשוב לזאב אלקין (ממנו נלקח התיק האסטרטגי) שבוודאי רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד משדרת ההנהגה העתידית של המחנה הלאומי.
במילים אחרות, סביר להניח כי ארדן התעקש על המשרד לנושאים אסטרטגיים לא משום שהתיק עניין אותו, אלא בעיקר משום שהייתה זו הזדמנות לפגוע במעמדו של אלקין, ועל הדרך לגרום לו לכעוס על נתניהו. שתי ציפורים במכה אחת.