"איזה מבחן שואה" או "וואו, הבוס שלי ממש נאצי" ועוד "פנינים" מהסוג הזה הם משפטים שאנחנו שומעים מדי יום ביומו בסיטואציות כאלה ואחרות. הגיע הזמן לומר די ולהוקיע את אלו אשר עושים שימוש במונחים הקשורים לשואה במקומות ובהקשרים לא להם. מה שמתחיל בהלצה תמימה הופך אט אט לחלק בלתי נפרד מהשפה שלנו – שפה שמחלחלת לאחר מכן לזירה הפוליטית, למגרשי הספורט וגם ליחסים שבין אדם לחברו.
אמירות מהסוג הזה מבזות את זכרם של הנספים ואת כבודם של הניצולים. אלו ששרדו, אלו שיודעים רוע טהור ואמיתי מהו. אלו שראו מקרוב את השנאה היוקדת והתיעוב האינסופי חסרי התקדים של מכונת המלחמה הנאצית. בין התחושות הללו לבין התסכול הרגעי בגלל ראיון העבודה שלא הלך כל כך טוב או האיבה ליריבה העירונית במגרש הכדורגל, עזה ככל שתהיה, אין דבר וחצי דבר במשותף. הזילות הזו חייבת להיפסק – ויפה שעה אחת קודם.
תכנית ההתנתקות תיזכר בדברי הימים של מדינת ישראל כמהלך שנוי במחלוקת. שום ספר היסטוריה לא ימחק את הקשיים הנפשיים שליוו את יישומה. ואף על פי כן, השימוש במילים "נאצי" ו"קאפו" אשר הוטחו על ידי תושבי גוש קטיף בחיילים שבאו לפנותם פשוט אינו מתקבל על הדעת.
מה היה קורה לענת קם אצל מוסוליני?
והאמת היא שזה לא מפסיק כאן. מעת לעת אנו שומעים את המילה "פאשיזם" נזרקת לחלל האוויר במטרה לתאר את מדיניות הממשלה בהקשר זו או אחר. כך היה עת נדונה בתקשורת פרשת ענת קם וכך היה גם לאחרונה כשכותבים שרק חיפשו עוד כותרת בבואם לתאר את פרשת האסיר איקס לא בחלו במילים וטענו שהנה איטליה של מוסוליני וגרמניה של היטלר כבר מעבר לפינה. אז לא, אין מקום להשוואה, כי בגרמניה או באיטליה של שלהי שנות ה-30 וראשית ה-40 בן זיגייר היה כבר נתלה בחוצות העיר. האמת היא שגם ענת קם לא הייתה שורדת.
השימוש הגובר בשיח הפשיסטי-נאצי בחברה הישראלית משקף בורות מהסוג הנורא ביותר. אנשים שמשתמשים בביטויים מהסוג הזה כבדרך אגב הם אנשים שלא קראו ספר היסטוריה מימיהם – וגם אם כן – הרי שהם לא טרחו להסיק את המסקנות הנכונות. גם ישעיהו לייבוביץ אשר טבע את המושג "יודו-נאצים" היה זקוק על פניו לשיעור היסטוריה מזורז. אני מניח שהוא קרא מספיק בימי חייו אבל גם זה לא מנע ממנו לעשות שימוש במונח פרובוקטיבי במטרה לייצר עוד כותרת.
חשוב להבין כי הטיפול והסיוע לניצולי השואה לא נעוץ אך ורק בתמיכה הכספית או בהכרה בסבלם מחד ובגבורתם מאידך במשך יותר מיומיים בשנה. אלו הם אולי הדברים היותר בולטים לעין אך גם לשפה בה אנו משתמשים יש משמעות. מילה שנזרקת לחלל האוויר היא לא עוד דבר של מה בכך – על אחת כמה וכמה כשמדובר בהקשרים כה לא פשוטים. עבור מי ששרד את אושוויץ-בירקנאו צירוף המילים "שתהיה שואה למכבי" מקבל משמעות אחרת. במחוזותינו הוא הפך בשנים האחרונות - למרבה הצער - לביטוי שגור.
אם כל אחד ואחת מאיתנו ישים לב למה שיוצא לו מהפה – כולנו רק נרוויח. אז בפעם הבאה שאתם שוקלים להשתמש באחת מהמילים הללו אל תחשבו עליי חשבו על הניצולים – חשבו על הנספים.
יהי זכרם ברוך.