הרבה לפני שהפך ליושב ראש ההסתדרות הציונית ומאוחר יותר לראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של המדינה שזה עתה נולדה, שימש דוד בן-גוריון גם כמזכיר הכללי הראשון של הסתדרות העובדים. בחזונו ראה בן-גוריון את המוסד שבראשו עמד כבעל מבנה דו-ראשי שהפך עם הזמן לכישלון חרוץ: ההסתדרות הייתה גם למעסיק הגדול במשק וגם למי שהתיימרה לייצג את ארגוני העובדים. הסתירה הפנימית שממנה העלימו עין אז הייתה לעקב האכילס של המודל כולו משום שמתחילת הדרך שלטו בהסתדרות עסקנים פוליטיים שביקשו לקדם אך ורק את האינטרסים האישיים שלהם – ואילו האינטרסים המקצועיים של הפרולטריון האמיתי נשארו הרחק מאחור.
חברת החשמל כמשל
רק היום פורסמה באתר דה-מרקר כתבה על כך שכבר לפני קרוב לעשר שנים הודתה הנהלת חברת החשמל כי במצבת העובדים של החברה יש כ-2,500 מועסקים מיותרים, אך השנים חלפו ודבר לא נעשה – ונחשו מי שילם את החשבון? נכון מאוד – אני וכל אחד ואחת מכם. החשבון, דרך אגב, עמד על מיליארד שקלים – בשנה. אז נשאלת השאלה המתבקשת איך כל זה קרה מבלי שמישהו יניד עפעף? התשובה פשוטה – חברת החשמל הרשתה לעצמה לעשות כן כי אף אחד לא טרח להגביל את כוחה לאורך השנים – אבל צריך לומר את האמת והאמת היא שהאחראים למתן הכוח הבלי נשלט הזה הם אותם האנשים שהפכו עם הזמן לדור המייסדים המיתולוגי. מורשת במחלוקת כבר אמרנו?
ואם כבר בדומיננטיות מפלגתית עסקינן, הרי ששכרון הכוח של הנהגת הדור הראשון של מפא"י, בהנהגת בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול ואחרים היא שהולידה את מנגנון ההעדפה המפלגתית של ימי "הפנקס האדום". מצביעים רבים שתמכו אז במפא"י לא עשו כן מרצונם החופשי כי אם משום שחששו לאבד את מקום העבודה שלהם. השליטה של מפא"י במשק ובזירה הפוליטית הישראלית הייתה כה אבסולוטית עד שגם הצבתו של קישקשתא בראש הרשימה כמועמד מטעם המפלגה בבחירות הייתה מסתיימת קרוב לוודאי בהצלחה אלקטורלית.
ואיך זה קשור להיום אתם שואלים? ובכן, באופן טבעי, כל הגמוניה פוליטית נועדה להסתיים בשלב כלשהו, אבל לא ניתן להימנע מהתחושה כי האמצעים והשיטות שבהם עשו קברניטי מפא"י שימוש על מנת לבסס ולשמר את מעמדה ויהיה המחיר אשר יהיה הפכו את הקיטוב הפוליטי העמוק ואת השמירה על הכיסא בכל מחיר לדבר שבשגרה בפוליטיקה הישראלית. במילים אחרות, לא ניתן לנתח את ההווה מבלי לבחון את העבר - ואם בדור המייסדים נפלה שלהבת – מה יגידו אזובי הקיר כיום?
לא ניתן לנתק את ההחלטות שקיבל בן-גוריון מהנסיבות הפוליטיות והבטחוניות שאפפו אותן, אך יחד עם זאת, ניתן לומר גם כי מעטים הם האנשים שניתנת להם הזכות ההיסטורית להקים מדינה יש מאין – מתי מעט גם מפנימים את גודל השעה ומתעלים ברגע האמת למען העתיד – תומאס ג'פרסון, מאבותיה המייסדים של האומה האמריקאית היה כזה. בתקופתו, עשה בן גוריון הרבה דברים טובים ויוצאי דופן – אבל הוא לא תומאס ג'פרסון.