ח
מי ישלם את מחיר המחדל?|צילום: חדשות 2
השבוע נחשפנו לידיעה של זאב קם באתר NRG לפיה ספר שיצא לאור בשיתוף פעולה מלא עם המשרד להגנת הסביבה מציג גרסה "רזה" של מפת ישראל – בגבולות 67 וללא כל התייחסות או אזכור לשטחי יהודה ושומרון.  המהלך מקומם ופסול – לא בגלל הוויכוח הלגיטימי אודות השטחים – אלא משום שבמשטר פרלמנטרי שאמור להיות מבוסס על הכרעת הרוב ועל כינונה של ממשלה נבחרת לא ניתן להגיע למצב בו איש הישר בעיניו יעשה.

עלינו להפריד בין הדיון העקרוני לזה המעשי - כל אחד ואחת מאיתנו גיבש בוודאי בשלב כלשהו את עמדתו בנוגע לעתידם של שטחי יהודה ושומרון בחזון המדיני של ישראל. יש כאלה שסבורים כי מדובר בחלק אינטגרלי מארץ ישראל – ויש כאלה שחושבים כי עדיף להיפטר מהם ויפה שעה אחת קודם. הוויכוח הזה חייב להתנהל – וימשיך להתנהל – אך ורק בזירה הפוליטית. כל עוד לא התקבלה הכרעה מפורשת, ועד הודעה חדשה, אף משרד ממשלתי אינו רשאי ליטול יוזמה ולקבוע באופן עצמאי עובדות הסותרות את מדיניות הממשלה בשטח.

למען ההגינות ראוי לציין שהמשרד להגנת הסביבה לא אחראי במישרין להכנת הטקסט, אשר נכתב על ידי עמותת "מרחב" העוסקת בפיתוחן והתחדשותן של ערי ישראל. למנהלי העמותה, שמגדירה את עצמה כתנועה א-פוליטית, יש זכות לצייר ולהציג כל מפה שירצו – אך ברגע      שמדובר בספר שאמור לעבור את אישורו של אחד ממשרדי הממשלה – הרי שבאופן טבעי צריכים לחול עליו כללי משחק שונים לחלוטין.

אורי אריאל, מאחוריך

מהמקרה הזה עולות שתי שאלות מדאיגות המחייבות מענה: האם בכירי המשרד להגנת הסביבה בכלל עברו על תוכנו של הספר אשר לכתיבתו הם אמורים להיות שותפים מלאים? השאלה השנייה היא מדוע אף אחד מהאנשים שעברו על הספר, אם בכלל, לא טרחו להרים גבה ולהצביע על המוקש המדיני שמקבל במלואו את הנרטיב הפלסטיני? איני יודע איזו שאלה מטרידה אותי יותר אבל אחסוך לכם את הדילמה – שני התרחישים גרועים באותה המידה.

מישהו חייב לשלם את המחיר על המחדל הזה, משום שהמקרה האחרון הוא רק תסמין אחד למחלה הממארת שמשתקת את המערכת הציבורית בישראל – החל מהחלטות ממשלה שמתקבלות אך לא מיושמות בפועל, דרך כרכים על גבי כרכים של המלצות אשר צוברות אבק מאז הוגשו על ידי ראשי אחת מועדות החקירה לראשי הרשות המבצעת – וכלה כמובן, איך לא, בשרים המבקשים לקדם מדיניות עצמאית הסותרת את הקו הרשמי של לשכת ראש הממשלה. בשבוע שעבר היה זה אורי אריאל – השבוע היה זה עמיר פרץ. כמה אירונית היא העובדה שעל הפנייה אשר נועדה להסב את תשומת לבו של השר פרץ למפה השנויה במחלוקת חתום דווקא שר השיכון אריאל.

כשמשרד ממשלתי זה או אחר הופך לשותף אקטיבי, או פסיבי, במהלך מסוג זה, הרי שהוא פוגע במישרין במדינת ישראל ובאזרחי ישראל. ממשלה שמדברת ביותר מקול אחד היא ממשלה לא אמינה שלא תזכה לעולם לאמונה של הקהילה הבינלאומית. כך התנהלו הדברים עוד בימיו של מקיאוולי – ומאז לא היה כל חדש תחת השמש. במדינה מתוקנת לא ניתן היה לעבור על המחדל הזה לסדר היום. עמיר, לא תצטרך להחזיר את הסיטרואן הממשלתית – כתבתי במדינה מתוקנת.