>> מירי רגב: "להרחיק את בני סכנין מהליגה"
מי שעוקב אחרי התנהלותה של קבוצת הכדורגל בני סכנין יודע היטב שאין זו הפעם הראשונה בה נקשרות בשמה של הקבוצה מחאות פוליטיות המכוונות במישרין נגד מדינת ישראל. אקט המחאה הוא חלק בלתי נפרד מהמסורת הדמוקרטית אך במקרה דנן אסור לחופש הביטוי להפוך לאמתלה המתירה עריכת טקס הוקרה רשמי למי שנמלט מישראל כי חשש שיעמוד לדין בגין סיוע לאויב – ומצא מקלט דווקא בקטאר – המממנת העיקרית של החמאס.
יריית הפתיחה בדרך לאינתיפאדה שלישית
באופן טבעי, הצעד המכוער של הנהלת סכנין עורר את הזירה הפוליטית והוביל לקריאות להשעות את המועדון מפעילות בליגה הבכירה. חשוב לציין שגם אם היה זה הדבר הנכון לעשות, הרי שאסור להתאחדות לכדורגל ו/או לרשות המחוקקת או המבצעת לנקוט בצעד שכזה מפני שהוא יוביל להטלת סנקציות מקצועיות ומנהליות, מיידיות ועתידיות כאחד, על ההתאחדות לכדורגל, על נבחרת ישראל ועל המועדונים הישראלים המשחקים באירופה. בדיוק מהסיבה הזו חייב בית הדין של ההתאחדות לכדורגל להיות יצירתי ככל שניתן בעונש שיוטל על המועדון – ולאזן בין הרצון להעניש – לבין האילוץ הטמון בחובה להימנע מעונש קיצוני מדי.
אבל האמת היא שהעונש שיוטל בקרוב על המועדון הוא לא הדבר המהותי כאן. חשוב יותר לעמוד על השינוי החברתי והפוליטי שמתחולל במגזר הערבי – ולבחון את האירוע שאירע אמש כחלק בלתי נפרד מהשינוי הזה. אם בעבר נחשב מועדון הכדורגל בני סכנין לגאוות המגזר ולדוגמה מופתית לדו-קיום הרי שבתחילת העונה הנוכחית אף שחקן ממוצא יהודי לא הסכים לחתום במועדון. כיום משחקים במועדון שני יהודים בלבד.
את ההחלטה שקיבלה הנהלת בני סכנין ניתן לראות בסך הכל כעוד שלב לא מפתיע בתהליך ההתרסה של המגזר הערבי כלפי הממסד הישראלי – התרסה שעלולה להפוך בבוא העת לאינתיפאדה שלישית במספר. איך שלא נסתכל על זה מדובר בקריאת השכמה רצינית למי שעוד חושב שהשלום והאחווה נמצאים ממש מעבר לפינה – הם לא – והגיע הזמן שנפנים זאת – ויפה שעה אחת קודם.