בבחירות הקרובות צפוי גוש הימין-חרדים להשיג בין 65 ל-70 מנדטים, והגוש הנגדי – את יתר ה-50-55 מנדטים. הימין יוכל להקים את הממשלה עם הימין החרדי והחרדים, אבל לא ירצה בכך. הוא יעדיף לצרף אליו מפלגה מן הגוש הנגדי, ולא להיתקע עם אורית סטרוק ועם בן ארי, בנוסף לפייגלינים הפרטיים שלו. מי שעשוי לחבור אליו הוא, בעיקר, יאיר לפיד, החושק בתיק החינוך, והמגיע עם קבוצה שמתגאה בחוסר נסיונה, ובכך שאין לה געגועים לתפקידי שרים.
האם במהלך המשחק הזה יכול לקרות גם דבר הפוך? האם ייתכן שאחרי שהנשיא יטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על נתניהו, יסתבר שדוקא אחת מן "השותפות הטבעיות שלו" תכעס על דרך ניהול המשא והמתן עימה, ותעדיף את שלי יחימוביץ'? קשה להאמין. הפעם האחרונה שאירוע שכזה כמעט והתרחש היה ב-2006, כאשר הימין, שתיעב את אולמרט, הציע לעמיר פרץ, אשר קיבל, בראשות "העבודה" רק 19 מנדטים, לעמוד בראש הממשלה, ובלבד שלא יעסוק בתהליכי שלום למיניהם. פרץ עיין בהצעה, ובסופו של דבר היא לא התממשה. אין מצב שחבירה שכזו תתרחש עכשיו.
הלקח של יצחק שמיר
"הבית היהודי" אינו יכול, אידאולוגית, להצטרף לשמאל, ואם בנט יעשה זאת, יאבד את עולמו. המפלגות החרדיות, אשר, היסטורית, מצאו עצמן בקואליציות של ימין ושל שמאל נוהגות על פי העיקרון הבא: אין הן פוסלות את השמאל, אך הן מעדיפות את הימין. אם למועמד הימין לראשות הממשלה יש רוב בעזרתן – הן יקימו איתו את הממשלה. אם מועמד השמאל מסוגל להקים ממשלה בלעדיהן – הן יהיו מוכנות להצטרף אליו או אליה, אבל לא להעניק לו את הרוב הדרוש לו.
אילו יכלה שלי יחימוביץ' להשיג 61 מנדטים באמצעות מפלגות המרכז-שמאל והערבים – לא היתה בעיה לש"ס ול"יהדות התורה" להצטרף אליה. אולי אפילו בשמחה. אחרי הכל, הליכוד הוא בן תחרות קבוע של ש"ס, ואילו המרכז –שמאל אינו בן תחרות כזה. אלא שהציבור החרדי הוא הציבור הניצי ביותר במדינת ישראל, ועם כל היותו ממושמע לרבניו ולמנהיגיו, הוא לא יוכל לקבל מצב שבו המפלגה שעבורה הוא מצביע, היא זו שמעניקה את הרוב לשמאל כדי להקים ממשלה.
כדי שדבר כזה יקרה, צריך שנתניהו ממש יעצבן את החרדים, כפי שעשה זאת שמיר לקראת בחירות 1988. בינתיים זה לא קרה. אם זה יקרה – יהיה זה הסיכוי היחיד למפלגת העבודה להקים את הממשלה הבאה.