מחאת המילואימניקים בת
החרדים לא יחליפו אותנו בצבא וגם לא הערבים. הפגנת הפראיירים|צילום: מאור רוזנשטיין, חדשות 2

אם מישהו חושב שבמוצאי שבת הייתה הפגנה ולמחרת יהיה שוויון בנטל, הוא טועה. גם לאחר שביבי שינה את טעמו, והביא לאישור סיעת הליכוד את עקרונות ועדת פלסנר, וגם לאחר שנוסף לכך גם נושא הפלסטינים אזרחי ישראל, עדיין אין מכינים בצה"ל את מטבחי הגלאט כושר או את מטבחי החלאל להמוני החרדים והערבים שיידפקו בקרוב על דלתות הבקו"ם.

מה שעשוי לקרות הוא שהחרדים (חוץ ממכסת המצטיינים) והערבים ישתתפו בשירות האזרחי, וגם זה בסימן שאלה גדול – עבור החרדים גם שירות לאומי או אזרחי הוא בבחינת ביטול תורה, ממש כמו הצבא, ולכן ספק אם יסכימו לקחת בו חלק; ואילו עבור הערבים זו השתתפות במיזם לאומי יהודי, שאין הם מתלהבים ממנו כל כך.

איני רוצה לבטל כליל את חשיבות הרעיון. יש בהחלט תפקידים שצעירים יכולים למלא, ואשר יש בהם תרומה לא מבוטלת לקהילה שבה הם חיים (כל זה בהנחה שלא יפתיעו אותנו, ולא ישלחו אל בתי הספר הממלכתיים את צעירי "נטורי קרתא" כדי ללמד את נכדותיי תנ"ך). אבל בהיבט הרחב יותר – מדובר כאן בצרה צרורה: מצד אחד, אין בשירות אזרחי של שעות אחדות ביום למשך שנה או אפילו שנתיים כדי להשוות את הנטל. נטל השירות הצבאי בן שלוש השנים הוא הנטל האמיתי. אין בעולם דמוקרטיה שאזרחיה משרתים שנים ארוכות כל כך בצבא, שלא לדבר על עשרות שנות המילואים. החרדים לא יחליפו אותנו בצבא וגם לא הערבים, ולכן מבחינת המפגינים של מוצ"ש – אין כאן שום ישועה.

מצד שני, אם אכן יצטרפו הצעירים החרדים והצעירים הפלסטינים (לא מדובר על בנות כמובן...) לשירות אזרחי, הם ידחקו את העובדים בתחתית הפירמידה של שוק העבודה בישראל, אלה המקבלים שכר מינימום, והממלאים תפקידים של אחים סניטריים בבתי חולים, מטפלים למיניהם ובעלי תפקידים דומים. המדינה תצטרך מצד אחד לממן קצבאות אבטלה למפוטרים, ומצד שני לשלם סכום לא מבוטל למשרתי השירות האזרחי, וזה כבר באמת חלם.

אנחנו לא צריכים עוד עוזרים למשגיחי כשרות

בכל המדינות שבהן נוסד שירות אזרחי הוקמו מנגנונים מסורבלים ויקרים כדי לטפל במשרתים, לענות על ציפיותיהם, ולפעמים – כדי להמציא להם עבודות. הרי בניגוד למה שקורה בלשכת התעסוקה, אי אפשר לומר לצעיר המגוייס לשירות כי לא נמצאה בשבילו עבודה מתאימה. הקצאת התפקידים לא תהיה, בהכרח, על פי הביקוש האמיתי, אלא על פי הבדיחה על הצופה המעביר את הזקנה את הכביש בניגוד לרצונה, משום שהוא חייב לעשות מעשה טוב אחד ביום.

הסיפור האמיתי הוא כזה: ב-1948 החליט ראש הממשלה ושר הביטחון על מכסה של 400 אברכים שיקבלו דחיית שירות, ודחייה זו הפכה לפטור משירות צבאי. כשלושים שנה אחר כך החליט ראש ממשלה אחר, מנחם בגין, לבטל את המכסה, ולאפשר לכל האברכים שלא לשרת בצבא. אם ראש הממשלה הנוכחי מסוגל לחזור לעקרון המכסה ולחייב את האחרים לשרת בצבא – מוטב. אם לא – לא ייצא לנו שום דבר אם הם ישרתו בקהילות שלהם בתור עוזרים למשגיחי כשרות או מתלמדים למוהלים.

ובאשר לערבים: זו אופרה אחרת. אם נתניהו וליברמן מוכנים לגייס אותם לשירות צבאי – בבקשה; ואם לא – הניחו להם, ואל תסבכו את המדינה עם מנגנון שיביא לפיטורי ערבים אחרים העובדים בשכר נמוך ומפרנסים את משפחותיהם בקושי.

>> הטור הקודם שלי: הניחו לגיוס - תנו להם לעבוד 
>> "ההפגנה לא הייתה על שוויון בנטל, אלא על שנאת חרדים"