אבל מעבר לשאלת עתידו האישי של אולמרט, יש בפרשה זו שני כשלים משמעותיים מאד, המחייבים הסקת מסקנות.
כשל ראשון: חקירת ראש ממשלה והבאתו לדין תוך כדי כהונתו בעייתיות ביותר. אם אין מדובר בחשד לעבירה כבדה מאד, שיש לה השלכות ישירות על תיפקודו לעתיד של ראש הממשלה, יש לייחד את ראש הממשלה (כפי שהדבר נעשה, בחוק, לגבי הנשיא), להקפיא את תקופת ההתיישנות, בגין העבירה שבה הוא חשוד, ולהתחיל את ההליך הפלילי רק עם סיום תפקידו. זהו החוק הצרפתי, יש בו חסרונות לא מעטים - בעיקר במה שקשור ליכולת העדים להעיד (הזדקנות, שיכחה, וכד'), ואף על פי כן – עדיף לשלם את המחיר הזה מאשר להפסיק כהונה של ראש ממשלה, להביא לפיטורי הממשלה כולה ולשינוי מימשל, בגלל חשדות המתגלים – רובם ככולם – כבלתי מבוססים.
מדובר בתפקיד ייחודי בממשל שלנו, התפטרות ראש הממשלה גוררת אחריה את התפטרות הממשלה כולה, וסביר שתוביל לבחירות מוקדמות. כדי שדבר כזה יקרה, לא משום שאבד לראש הממשלה הרוב הקואליציוני שעליו הסתמך, אלא משום שנבדק חשד כלפיו, צריך החשד להיות מצמרר.
כשל שני: העונש שהוטל על אהוד אולמרט נובע, ישירות, מן העובדה שהוא נאלץ להתפטר מתפקיד ראש הממשלה, ושילם, לכאורה, מחיר גבוה דיו. אין ספק כי לו היה מופעל בישראל החוק הצרפתי, ולו היה אולמרט נשפט רק לאחר סיום תפקידו, היה עונשו מתאים הרבה יותר לנימוקיהם החמורים של השופטים. כיוון שהתפטר, הקלו השופטים בעונשו בדרך כזו שיצרו אפשרות לאולמרט לדבר על "זקיפות קומה", ויצרו בציבור תחושה כי כאשר אדם בכיר כל כך מפר את אמונו, הוא מקבל עונש קל.
מה עושים עכשיו? הפרקליטות הודיעה שתערער. היא כמעט חייבת זאת לעצמה, והדיון בבית המשפט העליון עשוי להיות מרתק מבחינה משפטית . אבל הטיפול צריך להיערך, במקביל, במישור החקיקתי. הימנעות מהעמדת ראש ממשלה מכהן בפני הליך פלילי, והשעיית התהליך עד לגמר כהונתו תמנע את שני הכשלים הגדולים הללו בעתיד: לא יוחלף מימשל בישראל כתוצאה מחשד שהוא – בחלקו לפחות – חשד שווא, ולא יזכה הנאשם לעונש קל כל כך רק משום שנאלץ לפנות את מקומו, פשוט משום שלא ייאלץ לעשות זאת, אם יעבור החוק.