התשובה לשאלה מדוע המשטרה והפרקליטות נמנעו מלפנות אל חברי ועדת המינויים, ומדוע לא שאלו אותם כיצד נתקבלה ההחלטה לשלוח, לאחר זמן כה קצר בארץ, שגריר כושל לכהונה נוספת, כנראה שלא נקבל בקרוב.
חמש שנים הייתי ראש ועדת המינויים העליונה של משרד החוץ, הן כמנכ"ל והן כסגן שר. מי שכיהן בשנים הללו כשר החוץ, שמעון פרס, העדיף שלא לעסוק בנושאים הפרסונליים במשרד, אלא אם כן מדובר היה במקרים חריגים. המידע על מקומות מתפנים בעולם פורסם על ידי הממונה על כוח האדם במשרד,והמועמדים לתפקידים הבכירים של ראשי נציגויות ישראל בעולם נהגו להציג את מועמדותם.
המינויים לא היו מפתיעים בדרך כלל. אגף משאבי האנוש הציג בפני חברי הועדה את ההערכות שקיבלו המועמדים בתפקידיהם הקודמים, ולפעמים אף הציע אנשים נוספים. בדרך כלל נבחרו אנשים שידעו היטב את השפה במקום שאליו היו אמורים להישלח, או כאלה שכבר שרתו שם בדרג נמוך יותר, הכירו את האנשים, את מערכות השלטון, ויכולים היו להשתלב בלי צורך בתקופת הכשרה ארוכה מדי. לעיתים מונו אנשים שכיהנו בתפקידים בכירים מאד במשרד, למרות שלא דיברו את שפת המקום, וזכו בתפקיד בגלל ההערכה לכישוריהם הדיפלומטיים.
לאחר שנפגשתי עם כל המועמדים, ולפני ישיבות הוועדה נהגתי לשבת עם השר ולעדכן אותו על ההחלטות שאנו אמורים לקבל, ועל ההעדפות שלי. ברוב המקרים לא היו לו הערות. לפעמים היו לו העדפות אחרות, ואני הצגתי את דעתו בפני חברי הועדה. לא אחת הצביע הרוב בוועדה בניגוד לדעת השר. פורמלית, החלטת הוועדה היא רק המלצה, והשר רשאי להתעלם ממנה, ולהביא לממשלה מועמד כרצונו. למעשה, זה לא ארע אף פעם.
היו אכזבות, והיו תסכולים, והיו תחושות – בקרב מועמדים שלא התמנו – כי האחרים הועדפו בגלל קשרים אישיים, או פוליטיים או עדתיים, וכיוצא באלה דברים, אבל לא היו מצבי קיצון שבהם הייתה הערכה בקרב בכירי המשרד כי פלוני הועדף באופן דרמטי למרות אי התאמתו.
חלפו שנים לא מעטות מאז, ובמהלכן חלו שינויים בתהליך המינויים, כולל עירוב נציבות שירות המדינה ומינוי גורם מחוץ למשרד כחבר הוועדה, אבל הבעיה העיקרית איננה דרך המינוי (המאפיינת גם משרדי חוץ אחרים בעולם) אלא האנשים העומדים בראש הפירמידה והמנווטים את המינויים. אנשים כמו זה שלא השפיע, כביכול, וזה שלא זכר, כביכול, יכולים לפגוע גם במערכות המינויים המתוחכמות ביותר. אתם הרי רואים סרטים.