רוזוולט הביא לסיומה של מלחמת העולם השנייה, טרומן היה זה שהכיר בישראל, אייזנהאואר שגרם לבן גוריון לסגת מסיני לאחר מבצע קדש, קנדי שצייד את ישראל בנשק, ניקסון שהורה על הרכבת האווירית שאפשרה לישראל להתחמש בימים הנוראים של מלחמת יום הכיפורים, קרטר ששם קץ למעגל המלחמות בינינו ובין מצרים, ושגרם להסכם השלום בין ישראל לגדולה במדינות ערב, בוש האב שגרר את שמיר לוועידת מדריד אשר פתחה את תהליך השלום של שנות ה-90, והוא גם זה שסרב להעניק לנו ערבויות כל עוד המשיכה ממשלת הימין בישראל בהתנחלויותיה. היה זה קלינטון שחיבק את תהליך אוסלו לאחר שהצדדים גילו לו את סוד השיחות ביניהם, ניצח על השלום בין ישראל וירדן, וניסה את כוחו במאמץ להגיע להסדר קבע ישראלי-פלסטיני. היה זה בוש הבן שהמציא ב-2003 את "מפת הדרכים", שנתן את ידו לנסיגתו החד צדדית של שרון מרצועת עזה, ואשר הביא את אולמרט ואת עבאס לאנאפוליס ב-2007 מתוך ניסיון להגיע להסכם קבע בתוך שנה.
ביבי, הנשיא רומני מתקשר להתייעץ איתך
שמענו את רומני. הוא יודע, המומחה הזה, שהפלסטינים לא רוצים שלום. ישראל חשובה לו כדי להביא אליה את תורמיו ולקבל מהם מימון למסע הבחירות שלו. הוא מתנאה בידידותו לנתניהו, טוען שאובמה זרק את ישראל אל מתחת לגלגלי האוטובוס, ומבטיח כי בכל מה שקשור במזרח התיכון – לפני שיקבל החלטה יתקשר לנתניהו ויתייעץ איתו. עאלק.
סביר להניח שאם, חלילה, יהפוך השמרן הקיצוני הזה, מתנגד ההפלות ושונא המיסוי על עשירים, למנהיג העולם, הוא יישמע ליועציו ויתחשב במציאות, הרבה לפני שיזכור לטלפן לנתניהו. אבל ברור שהוא מגיע לנושא שלנו מתוך תחושה שהדבר הנכון ביותר מבחינתו הוא לגלגל את הכדור הלאה, ולא ליזום כלום, כפי שהעיד בעצמו.
אובמה נפלא בנאומיו, צודק בגישתו העקרונית לגבי המזרח התיכון והחשיבות שבהבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וחלש בביצוע. לפחות עד כה. הוא טעה כאשר הציב את הקפאת ההתנחלויות כתנאי למו"מ במקום להסתפק בהתנגדות עקרונית להתנחלויות תוך דרישה שיתקיים בין הצדדים מו"מ ללא תנאים. התקווה לקדנציה שנייה של אובמה נובעת מגישתו העקרונית ולא מן ההחלטות שמימש. פרס נובל, שניתן לו בטרם עת, עדיין ממתין לו.