מחליפו של בגין, יצחק שמיר, שהלך לבחירות 1988 תוך התנגדות נחרצת לקיומה של ועידה בין לאומית, עמד בראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד, שלוש שנים אחר כך. נתניהו, אשר כראש האופוזיציה הודיע כי יבטל את הסכם אוסלו כשיגיע לשלטון, התחייב לממשו, כשכיהן כראש ממשלה, ואף כינה את ערפאת "ידידי".
אפילו שרון, שהודיע כי דין נצרים כדין תל-אביב, יצא מכל רצועת עזה באופן חד צדדי, וטרח למסור אותה במתנה לחמאס, במקום לדרוש משהו מאש"ף בתמורה לצעד המדהים שלו, ואילו נתניהו, בסיבוב השני שלי, שכח את התנגדותו הנחרצת למדינה פלסטינית, וחודשים ספורים לאחר היבחרו, נאם בזכותה, בנאום בר אילן המפורסם שלו.
בין אם איוולת, בין אם מרמה
איך בדיוק אפשר להסביר את התופעה המשונה הזו? איך זה ייתכן שכל ממשלות הימין בישראל הלכו למהלכים שראשיהן התנגדו להם נחרצות כאשר כיהנו באופוזיציה? האם באמת דברים שרואים מכאן לא רואים משם?
אחרי הכל, גם נתניהו וגם שמיר עשו חלק מן המהלכים הללו לאחר שכבר כיהנו כהונה אחת או שתיים בתפקיד ראש הממשלה. כלומר – הם כבר ידעו איך נראה הנוף מן הקומה הראשונה במשרד ראש הממשלה בירושלים, ובכל זאת נאבקו כאריות כנגד מהלכים שהם-עצמם הובילו אחר כך.
האם הם פשוט שיקרו, הבינו כי הדרך הנכונה לקבל קולות היא להצטייר כחלק מן הימין המתלהם, וכשהשיגו את הקולות הללו פעלו בהתאם להיגיון – אותו היגיון שהנחה את מנהיגי השמאל? האם ייתכן שכולם הבינו כל הזמן כי אי אפשר לעשות שלום עם מצרים ולהישאר בסיני, להשתייך למועדון הדיפלומטי ולסרב לוועידה בין לאומית סמלית, להבטיח את קיום ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית לצדנו, כשם שהבינו מהו מחיר מיטוט ממשל החמאס בעזה, ולא העלו בדעתם מעולם לעזות זאת כשיגיעו לשלטון?
קשה לדעת. יכול להיות שחלקם אכן האמין כי ניתן לממש את חלומות האופוזיציה שלהם, והבינו אחר כך כי מדובר בסיסמאות נבובות. יתכן שחלקם העדיף להסתיר את האמת, כי חשש שאמת זו תמנע ממנו להיבחר.
איוולת או מרמה, יהיה הגורם לשינוי אשר יהיה, אבל אני מודה שכאשר האזנתי לנתניהו ולליברמן מסכמים את המבצע בעזה, שאלתי את עצמי מה אומרים לעצמם מי שביקשו להאמין לדברי הרהב שלהם באסיפות הבחירות הקודמות, והאם הם יהיו מוכנים לשמוע דברי רהב חדשים בבחירות הללו. כנראה שכן. כנראה שכן.