ליאור נרקיס בהופעה (צילום: עודד קרני)
הערב הזה כבר לא יהיה כל כך טוב|צילום: עודד קרני

עד לפני כמה שנים, אילת הייתה בשבילי תחנה בדרך לסיני. מקום לאשפז בו מכוניות ששפכו מנוע בכביש הערבה או ילדים שחטפו דיזנטריה על החוף. הידיעה על החופשה שמחכה בסוף הדרך עזרה לי להתעלם מפקקי התנועה, המחירים המופקעים, האוכל הנוראי והילדים השיכורים על המדרכות. סגירתה של האופציה המצרית הפכה בדרך פלא את אילת לאופציה, לפחות על הנייר. הנסיעה היא באותו כיוון, מזג האוויר זהה ואפילו הים אותו ים. באווירה חיובית במיוחד, ירדתי לאחד המלונות היקרים בעיר, כמה ימים לפי תחילת החופש הגדול, וחזרתי עם חמש סיבות להחזיר אותה, או לכל הפחות לא לחזור אליה.

המעליות

סוף סוף הגעתם למלון. אתם עומדים בפעם הראשונה מול דלתות המתכת, ממששים ביד מתרגשת את הכרטיס המגנטי למה שעומד להיות החדר שלכם ביממות הקרובות. נושמים עמוק את אוויר הלובי ואווירת החופשה חסרת המעצורים. ואז הן נפתחות לרווחה, ואתם מוצאים את עצמכם מול שני גברים גדולים מאוד ומזיעים מאוד, שפריט הלבוש היחיד שיש עליהם הוא בגד ים. קטן מאוד. ומה שהכי גרוע, אתם צריכים לעלות איתם באווירה אינטימית שבע קומות. למחרת תגלו שלעשות את זה עם הנשים, הילדים והחברים שלהם מהגדוד, זה הרבה יותר גרוע.

השלווה

נפרדתם מהחברים שהכרתם במעלית, הגעתם לחדר ואתם די מרוצים. מרפסת עם נוף לים, מיטת ענק, חלוקים במקלחת וכל מה שצריך. אתם מתקלחים במהירות ונועצים את עצמכם בין הסדינים הלבנים והנקיים. ואז, בדיוק ברגע שבו אתם מתחילים לצלול לנמנום מתוק של שישי בצהריים, מי מגיע לאחל ערב טוב? ליאור נרקיס. היישר מהסאונד סיסטם של החוף. בעוצמה שאפילו יושבי השורות הראשונות במופע שלו בקיסריה לא יזכו לחוות. חלונות אטומים וטלפונים זועמים לקבלה לא עוזרים. הערב הזה ככל הנראה כבר לא יהיה כל כך טוב.

השבת

"זכור את יום השבת לקודשו" כתוב בלוחות הברית, שניתנו כזכור בסיני, כמה שעות נסיעה ממחסום טאבה. על פי עיקרי האמונה שלי כל אחד יכול לזכור את השבת בדרכו, אבל הדרך שבה עושים את זה בתי המלון, מפתיעה במיוחד. על פניו הכול פועל כרגיל. המעליות עולות, המצילים מצילים, המזגנים מקררים והסודאנים מנקים. אבל מה, קפה הפוך לא תקבלו בשום מקום. למה? כי שבת. באמת יופי של דרך להזכיר את היום הקדוש הזה לנופשים, שקצת שכחו אותו מרוב אוכל ופעילות בבריכה.

המרחבים

"בואי נימלט מהאספלט ומהערים המקומטות", כתב ירון לונדון לפני די הרבה שנים. להימלט מהעיר זה רעיון לא רע בכלל, בעיקר אם היא מקומטת, אבל להימלט מעיר מקומטת אל בית השחי המקומט של המזרח התיכון, זה רעיון קצת פחות מוצלח. אחת מאמות המידה שלי לחופש, חוץ מלא לעשות כלום ולהתחיל לשתות בעשר בבוקר, היא מידת המרחב האישי, או בעברית, המרחק שביני לבין בית השחי הקרוב ביותר. התחרות האילתית על כל פיסת חוף פנויה, כיסא בריכה שלא הקיאו עליו ומקום בתור לקבלה, יעשו לכם בעיקר חשק להימלט. הביתה.

האינטרנט

את כל זה יכולתם לקרוא כבר בשבוע שעבר, אבל זה לא קרה. רוצים לדעת למה? כי בית המלון הדי יקר שבו ביליתי גובה לא פחות משבעים שקלים עבור עשרים וארבע שעות של חיבור לאינטרנט. לא שאני אתרושש מהסכום הזה, אבל בעידן שבו כמעט כל בית קפה מאפשר גלישה חופשית על בקבוק סודה, שלא לדבר על מרחבים כמו נמל תל-אביב או שדרות בן-גוריון, לגבות סכום ששווה לשליש ממה שאני משלם לחודש גלישה בשביל עשרים וארבע שעות זה סוג של חזירות. לפחות זה הכריח אותו להיות באמת בחופש.

>> הטור הקודם שלי: כך נהיינו אלופי העולם בפייסבוק
>> "אני נראית יותר טוב בהריון מאשר לפניו"