בסוף השבוע שעבר ירדנו אחר הצהריים לחוף תל-ברוך. השמש הייתה רכה, הרוח ליטפה בעדינות, והבירות שרכשנו במחיר מופקע היו קרות טריות ואפקטיביות. כמו בכל תחילתה של עונה, גם הפעם העפיפון שלי עשה קצת בעיות בהתחלה ונחת על הראש של כמה שחקני מטקות. "מצטער אחי", צעקתי מרחוק לקורבן ההתרסקות. "זה בסדר גבר", הוא צעק בחזרה ונפנף אליי כדי להעצים את האפקט. "אתם מוכנים להתרחק קצת?" ביקשה מתרחצת אחרת שהרעש שעשינו הפריע לה. כשהיא הלכה צחקנו עליה קצת מאחורי הגב אבל התרחקנו. ברור שהתרחקנו.
בסוף השבוע שעבר ירדנו אחר הצהריים לחוף תל-ברוך. נשרפנו קצת בשמש, שילמנו יותר מדי על המשקאות, הפרענו קצת לאנשים שאנחנו לא מכירים, אך לרגע לא האמנו שמשהו איום יכול לקרות לנו.
אותם רוח ושמש ומים, קרוב לודאי גם אותם האנשים, היו שם גם באחר הצהריים של הארבע עשרה באוגוסט 2009, כמה שעות לפני שהגיע לשם אריק קרפ זכרונו לברכה. ממש כמוני או כמוכם, הוא יצא עם המשפחה לנשום קצת אוויר על הטיילת, לא רחוק מהחוף. מישהו שעבר לידו זרק לו מילה. קרפ התחיל להתקפל. החיוך שלו, שמופיע היום בכל העיתונים, הוא לא חיוך של אחד שמחפש צרות. ואז הגיעו השניים הנוספים, ובמה שתואר על ידי בית המשפט כ"אקסטזה של אלימות", בעטו בו, דרכו עליו והכו אותו. כמה שעות מאוחר יותר, הוציאו מהים גופה של גבר בן שישים עם שיער לבן חיוך טוב, שבסך הכול ירד לטייל עם האישה והבת, ולרגע לא האמין שמשהו איום יכול לקרות לו.
החוק היבש לא נרטב
על העובדות אין ויכוח - היו שם מכות שהביאו למוות. אבל השופטים החליטו להרשיע את שלוש המפלצות, שהמשיכו להכות את קרפ, גם כשהתחנן על חייו, בהריגה ולא ברצח. ויש להם הסברים טובים לזה. כדי להרשיע ברצח צריך להוכיח מעל לכל ספק סביר לא רק שהנאשם הרג את קורבנו, אלא גם שהתכוון לכך מתחילה, ובית המשפט לא מצא הוכחות לכוונות כאלה. הרוצחים לא הכירו את הקורבן, לא הצטיידו מראש בנשק ותחמושת וגם לא נשארו בשטח כדי לוודא הריגה. החוק היבש לא נרטב גם במקרה הזה. לא משנה כמה מזעזע מה שהיה שם על החוף, על פי הספרים לא מדובר ברצח, ותסמכו על השופטים שיש להם מספיק ספרים להסתתר מאחוריהם.
עם כל הכבוד לבית המשפט, הריגה נשמעת כמו משהו שקורה בטעות, ואיך שלא נסתכל על זה לא הייתה כאן שום טעות. כאפה זו טעות, אולי גם קללה או שתיים, אבל לפי ההיגיון שלי, כמו שאמרה האלמנה: "מה זה אם לא רצח?".
הרוצחים לא הכירו את הקורבן? אמת, הם לא עשו טירונות ביחד, אבל אם מישהו מבקש מגבר שהולך עם שתי נשים על החוף שיסדר לו אחת מהן, זה נראה לי כמו תחילתה של היכרות. הם לא הצטיידו בנשק? לא צריך. מתברר שגם אגרופים ורגליים יכולים להיות יעילים באותה מידה. הרוצחים עזבו את המקום לפני שהם סיימו את העבודה? זה לא מטוב ליבם אלא כי הגיעו אנשים והם פחדו שיתפסו אותם.
אז תגידו, מתי הריגה במכות מתחילה להיות רצח? כשהקורבן מתחנן על חייו ולאף אחד לא אכפת? בין הבעיטה השביעית לאגרוף העשירי, או כשמשאירים אדם חבול ומדמם על החוף ונוסעים לרקוד ביער חורשים? אם על פי החוק אריק קרפ לא נרצח אלא נהרג, חייבים לשנות את החוק, ועל הדרך להחמיר בעונשים ככל האפשר. מישהו חייב להגן עלינו מפני כל אותם דברים איומים שאנחנו לא מאמינים שיכולים לקרות לנו.