אני שי, ורציתי לספר לכם מה קורה לי בפורים. כי בזמן שאתם חוגגים, צוחקים ונהנים, אני סובל. כל שנה מחדש החג הזה מכניס אותי למצוקה – בגלל הנפצים. אתם אולי חושבים שהנפצים האלה זה רק משחק, בדיחה. אבל בשבילי זה פשוט אסון.
אני הלום קרב. התגייסתי לגולני ב-2000, בשיא תקופת הפיגועים. נתקלתי במחבלים, איבדתי חברים. ב-2002 הייתי בזירת פיגוע של מחבלת מתאבדת שלא הצלחתי לעצור בזמן. חזרתי הביתה, שרפתי את הבגדים המוכתמים בדם. חזרתי ליחידה, אבל מהר מאוד התמוטטתי. כמה שנים אחר כך התגייסתי למלחמת לבנון השנייה בצו 8, וחזרתי מרוסק. הבנתי שאני סובל מהלם קרב.
ואני סובל מזה כל יום: חוסר שינה, סיוטים, גירודים בכל הגוף, פחד. אבל בפורים אני סובל יותר - כי אז מגיעים הנפצים.
בכל פעם שאתם מפוצצים נפצים – אתם מפוצצים לי את הלב. בכל פעם שאחד כזה מרעיד את השכונה – הוא מרעיד לי את הנשמה. כל פיצוץ מחזיר אותי לעזה, לטול כרם, לג'נין, ללבנון. כל פיצוץ מחזיר לי לראש חברים שמתו, אחים שלעולם לא יחזרו.
זאת לא סתם טראומה. הפיצוצים האלה מחזירים אותנו, הלומי הקרב, לקרבות. למלחמה. אנחנו נדרכים, נבהלים, מאבדים אחיזה עם המציאות. אל תתפלאו אם יום אחד הלום קרב שישמע נפץ יצא מהבית ויפתח בירי. אם לא נעצור את זה בזמן, בסוף זה ייגמר באסון.
אז תחגגו את פורים איך שאתם רוצים – תחפושות, רעשנים. אבל אני מבקש, בשבילי ובשביל האחים שלי – בלי נפצים.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי חבני
עריכה: צופית אמירה
הפקה: דנה מדמון
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il