אני ח'אלד, ואת הסרטון שאתם רואים עכשיו לא צילמתי באולפן בתל אביב. אני מדבר אליכם מתוך עזה. כאן נולדתי וגדלתי, כאן אני חי כל חיי.
אני רוצה לדבר אליכם ישירות. לא דרך כתבות בטלוויזיה, לא דרך פוליטיקאים ומנהיגים. לדבר בגובה העיניים. כמו בני אדם.
כבר יותר מעשר שנים שאנחנו חיים בבית כלא. רצועת עזה גוססת. 60 אחוזמהצעירים מסתובבים ברחובות בלי עבודה, 60 אחוז מהתושבים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. 80 אחוז תלויים בארגונים הומניטאריים.
מים לשתייה אין. כמעט כל המים ברצועה מזוהמים. אוכל צריך לקנות בכל יום מחדש, אי אפשר לשמור אותו במקרר כי אין חשמל. אנחנו מקבלים חשמל במשך כמה שעות ביום. לפעמים זה בבוקר, לפעמים זה באמצע הלילה. כשלחלק יש חשמל, לאחרים אין.
תנסו לדמיין מה זה לחיות ככה, איך צריך לתכנן כל שעה ביום: מתי לעשות כביסה, מתי אפשר לעבוד על מחשב, מתי לטעון את הטלפון.
הדלק אוזל, התרופות נגמרות. התשתיות קורסות. אנחנו לכודים כאן, מיואשים, בלי אפשרות לצאת. בלי עתיד.
עזבו ישראלי או פלסטיני, הרי כולנו בני אדם. תגידו אתם, מה הייתם עושים אם הייתם חיים ככה, בייאוש הזה?
אתם מפגינים נגד הממשלה שלכם על שחיתויות, על יוקר המחיה, על זכויות של נכים, על פינוי יישובים.
אז גם אנחנו מפגינים.
אתם חגגתם את העצמאות שלכם. אנחנו צועקים את חוסר העצמאות שלנו.
המציאות בעזה היא לא גזירת גורל. היא תוצאה של המדיניות הישראלית. אבל אפשר לשנות אותה. מגיע לנו לחיות, לעבוד, להתפרנס, לרצות עתיד טוב יותר לילדים שלנו, להיות חופשיים. בדיוק כמו שמגיע לכם.
זה שאני נולדתי פה ואתם שם לא הופך אותי לפחות בן אדם.
ח'אלד אל-עזאייזה הוא תחקירן 'בצלם' ברצועת עזה
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום:
עריכה: צופית אמירה
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il