כשיצחק רבין נרצח הייתי בן 10. אמא שלי הסבירה לי שיגאל עמיר רצח אותו כדי לעצור את תהליך השלום. המורה הראתה לנו בווידאו את טקס הפולסא דנורא ואת הקריאות "רבין בוגד". המנהלת הסבירה לכולנו למה חשוב שנלמד על ההסתה. אמרו לנו את האמת.
עכשיו אני בן 32 ואני רואה איך רבין נרצח בפעם השנייה. את רבין האיש כבר רצחו, עכשיו רוצחים את ההיסטוריה.
כשהאחייניות שלי הולכות לבית הספר, לא מלמדים אותן על האווירה הציבורית שהובילה לרצח. במודעות שהן רואות ברחוב לעצרת שתיערך במוצ"ש לא מוזכרות המלים הסתה ושלום. אפשר לחשוב שרבין מת ממחלה או מדום לב, ולא בגלל פוליטיקאים ורבנים שרצו לחסל את תהליך השלום.
בפעם הראשונה מאז הרצח, לא ברור אם העצרת השנתית היא מפגן של זיכרון או של שכחה. אסתר ברוט, תושבת עופרה שתנאם בעצרת, אמרה היום ש"הייתה הסתה משני הצדדים". ככה משכתבים היסטוריה.
חלפו 22 שנים מאז הרצח. שרים ורבנים מסיתים גם היום. השיח הציבורי אלים, ואין אפילו קולות של תהליך שלום. נשיא המדינה מתריע מפני מהפכה נגד שומרי הסף של הדמוקרטיה. ואנחנו? ישנים בעמידה.
דווקא בתקופה שבה צריך להתעורר, אנחנו נכבים. במקום להזכיר את מה שרבין הבין ושבגללו הוא נרצח, אנחנו עסוקים במסרים מלטפים וחלולים של אחדות. עושים אחד לשני קיצי בגב.
לא ברור מה אנחנו מציינים מדי שנה ב-4 בנובמבר - את יום השנה לרצח ראש ממשלה שנרצח בקרב על השלום, או את יום המעשים הטובים של שרי אריסון.
יצחק רבין האמין בהכרעה, לא באחדות מזויפת. באמירת אמת, לא בטשטוש. זה לא רק מאבק על הזיכרון ההיסטורי, זה מאבק על העתיד שלנו כאן. וזה התפקיד שלנו לנהל את המאבק הזה.
רמי הוד הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית-כלכלית
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי ברקוביץ'
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: ליהי פיין
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il