כבר יותר מ-1,200 ימים שאברה מנגיסטו איננו. למשפחה שלו אין שום קצה חוט לגביו. הם לא יודעים מה מצבו הפיזי. הם גם לא יודעים מה מצבו הנפשי, שהיה מעורער עוד לפני שנעלם.
עכשיו תגידו את האמת – כמה מכם בכלל יודעים מי זה אברה מנגיסטו? כמה זמן לקח לכם להיזכר שזה האזרח הישראלי שמוחזק בידי החמאס בעזה?
כבר שלוש שנים שאני שואל את עצמי איך לעזאזל אנשים לא יודעים מי זה אברה מנגיסטו, אזרח ישראלי מן המניין שאלוהים יודע איפה הוא זרוק. אנחנו לא מזכירים לא שמו, לא עושים שום דבר כדי להחזיר אותו הביתה.
מבחינת הציבור הרחב, אברה הוא בסך הכל בחור שלקח תרמיל ומקל והלך ״לטייל״ בעזה. רק שהטיול הזה נמשך כבר למעלה מאלף ומאתיים ימים ולילות.
איך יכול להיות שיש לנו צבא כל כך חזק, אבל אדם עם בעיה נפשית מצליח בקלות כזאת לחצות את הגבול? מישהו חיפש אותו? מישהו תיחקר את הרשלנות? לא. אף אחד לא שאל, כי לרוב האנשים פשוט לא אכפת מאברה. אבל אתם יודעים, גם מי שנפל בשבי בלי ללבוש את מדי צה"ל הוא אזרח ישראלי. לא רק מי ששירת בצה"ל הוא הילד של כולנו.
אברה הוא בן למשפחה מהעדה האתיופית. אף אחד לא ישכנע אותי שההתעלמות ממנו לא קשורה לצבע העור שלו. אפילו כשמישהו כבר מתייחס אליו, מדברים על "הבחור האתיופי". כאילו אין לו שם, כאילו הוא לא בן אדם. תגידו, עם יד על הלב – מה אתם חושבים שהיה קורה אם זה היה מישהו אחר, לא אתיופי? אתם חושבים שגם אז אף אחד לא היה יודע מי זה? שלאף אחד לא היה אכפת? אני מתבייש. אני מתבייש בזה שאברה מנגיסטו לא מעניין כמעט אף אחד. והאמת היא שכבר נמאס לי להתחנן שלמישהו יהיה אכפת.
המשפחה של אברה במצב כלכלי קשה. היא לא יכולה להרים קמפיין גדול. עצוב לראות את המשפחה מתחננת כל יום לעזרה מבלי שכמעט אף אחד עומד לצידה. עצוב לראות את החבר'ה הצעירים אוספים שקל לשקל רק כדי לקנות חולצה עם תמונה של אברה וללכת איתה ברחוב, להזכיר לאנשים שיש אזרח ישראלי בשבי החמאס כבר יותר משלוש שנים.
רק לחץ ציבורי יחזיר את אברה הביתה. אבל קודם כל, אנחנו צריכים לזכור את אברה, לדבר על זה, לדאוג שכולם יכירו את הסיפור. זה לא סיפור רק של העדה האתיופית. זה סיפור של כולנו.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי ברקוביץ'
עריכה: צופית אמירה
הפקה: ליהי פיין
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il