לפני כחמישה חודשים נפצע יוסף פרץ בן ה-24 בתאונת דרכים בכביש 55 כשרכב על אופניים חשמליים. הנהג הפוגע לא נמלט מהמקום אלא טיפל בו והזעיק את כוחות ההצלה. פרץ – שסבל מפגיעת ראש – שכב במשך חודש בבלינסון כשהוא מורדם ומונשם, והיום הוא עובר שיקום בבית לוינשטיין בעודו ממתין לניתוחים נוספים. אבל לדבריו, העובדה שהנהג שפגע בו לא ברח מהזירה הצילה את חייו.
לארי נשר לא היה את אותו המזל. יצחק אספה, שפגע בנשר הרכוב על אופני חברו בלילה שבין ראשון לשני, נמלט מזירת האירוע. סביר להניח שזה לא היה עוזר לנשר; נהג מונית שהיה עד לתאונה הזעיק מיד את מד"א, אך מצבו של הנער כבר היה אנוש. גורלו נחרץ ברגע שבו הוטח בעמוד. כשאספה ברח, הוא חרץ את גורלו שלו. אם היו נסיבות מקלות שהיו עשויות לעמוד לזכותו בנוגע לתאונה עצמה, הרי שכל אלו יתבטלו מפני אקט ההפקרות שבו סיים את התאונה.
אבל יצחק אספה לא היה הראשון שהפקיר את ארי נשר. עוד קודם לכן הפקירה אותו מדינת ישראל.
הקורבנות הרכובים של הג'ונגל העירוני
בניגוד לסברה הרווחת, עצימת העיניים של הרשויות נוכח סכנת האופניים החשמליים לא נובעת בהכרח מרשלנות. במידה רבה, האופניים משרתים את האינטרסים של המדינה; הם מספקים פתרון נוח ומסיח דעת למצוקות התעבורה. לפני שנה הסביר סמנכ"ל משרד התחבורה ש"עמדת המשרד היא שהגברת האכיפה יחד עם הסברה מספיקות בשביל להביא לשיפור המצב". זאת ועוד: האופניים החשמליים גם מאפשרים לממשלה להתנאות בתחבורה שמפחיתה את הזיהום. המשרד להגנת הסביבה התגאה ב-2014 בהיותו הראשון לרכוש אופניים חשמליים לעובדיו. "לשימוש באופניים חשמליים יתרונות סביבתיים מובהקים", הסבירו במשרד, וסיפרו שגם משרדי ממשלה אחרים מגלים התעניינות. המדינה שמחה לרכוב על האופניים החשמליים – אבל הפקירה אותם במבחן הריסוק של המציאות.
האופניים החשמליים בישראל הם תופעה שספק אם יש לה אח ורע בעולם. השילוב בין בעיות חניה ופקקים, תחבורה ציבורית כושלת (ומושבתת בסופי שבוע), היעדר שבילי אופניים מוסדרים, סוחרים קומבינטורים ורגולציה רופסת הפכו את האופניים החשמליים מגאדג'ט אקסקלוסיבי או זניח (כמו סגוויי או חד אופן חשמלי) לברירת המחדל של כל נער שרוכב לבית הספר, הורה שלוקח את הילד לגן ובחור שקופץ לפאב. משזה קרה, הפכו רחובות ישראל לג'ונגל עירוני. ובג'ונגל כמו בג'ונגל: החזק שורד. כשזה קורה על המדרכה, החזק הוא רוכב האופניים החשמליים שפוגע ללא הבחנה בהולכי רגל; כשזה קורה על הכביש, החזק הוא נהג המכונית שפוגע ברוכב. אבל משוואת הכוחות איננה זהה: עשרות הולכי רגל נפצעו מפגיעת אופניים חשמליים – אבל איש מהם לא נהרג. רוכבי אופניים חשמליים, לעומתם, נהרגים.
יתר על כן: רוב הנפגעים בתאונות אופניים חשמליים הם הרוכבים עצמם, ובפער עצום. ב-2014 הם היוו 84% מכלל הנפגעים בתאונות שדווחו ו-91% מהנפגעים בתאונות שלא דווחו. הולכי רגל אמנם חשים שהם מצויים בסכנת דריסה מתמדת, אבל הנתונים מלמדים ששיעורם בקרב נפגעי התאונות נמוך (9% ו-7% מכלל הנפגעים, בהתאמה).
המספרים האלו עומדים בסתירה לרוח הציבורית שהדפה את רוכבי האופניים החשמליים לפני שנתיים אל הכביש. לא רק שמהלך האכיפה שיצא לדרך במאי 2016 (והועצם ב-2017) לא שיפר את מצבם של הולכי הרגל (שיעורם בקרב הנפגעים ב-2017 עלה מעט); הוא גם החמיר (לצד הגידול במספר האופניים) את חומרת הפגיעה ברוכבים. ב-2015 נהרגו שני רוכבי אופניים חשמליים, ב-2016 וב-2017 – עשרה (בכל שנה). בעוד ימים אחדים, ובהתאם לתחזית הקודרת שהוצגה באפריל בכנסת וצפתה מעל 15 הרוגים, ייקבר הקורבן ה-16 של 2018.
כשהממשלה והמשטרה הכריזו ב-2016 כי יאכפו את האות המתה בספר החוקים אשר דורשת מרוכבי אופניים חשמליים לנסוע בכביש, הן נענו לזעקת השבר של הולכי הרגל שחיו (ועודם חיים) תחת אימת אופני סילון שחותכים את המדרכות. אבל המהלך הזה התעלם מהנתונים ויישר קו עם ההנחה שרוכבי אופניים חשמליים הם סכנה לציבור. זה נכון, אבל בראש בראשונה רוכבי אופניים חשמליים הם סכנה לעצמם.
ירכבו הנערים לפנינו
צריך להודות שאחת הסיבות לכך היא הרוכבים עצמם. רבים מהם רוכבים בפזיזות, בחוסר אחריות ואף בפראות – ורבים אף יותר רוכבים בצורה מסוכנת מתוך בורות תעבורתית, חוסר ניסיון וחוסר מודעות. העובדה שמותר לרכוב על אופניים חשמליים תשעה חודשים לפני שמותר לנהוג על רכב מציבה על הכביש נערים חסרי ניסיון שלא מכירים את הסכנות שניצבות בפניהם: מהבנה אלמנטרית של האופן שבו נהג מבחין בתנועה סביבו, עבור בליקויי תשתית, ועד תרבות הנהיגה הישראלית הבעייתית.
בני הנוער הם האוכלוסייה המועדת ביותר לאסונות בקרב הרוכבים. מחקר שפרסם באוגוסט משרד המדע והטכנולוגיה מצא שהשימוש שהם עושים באופניים חשמליים גבוה בעשרות אחוזים מכל אמצעי אחר (לרבות הליכה והסעת הורים) וגילה נתונים מזעזעים למדי: לפחות 62% מהם היו במצב של כמעט-תאונה; 67% מעדיפים לרכוב על המדרכה; לפחות 73% רוכבים ללא קסדה (30% כלל לא ידעו שזה החוק, ובתצפיות רק 8% חבשו קסדה); 37% לא יודעים מהי המהירות המותרת בחוק; כמעט כולם חוצים מעברי חצייה ברכיבה (גם זאת בניגוד לחוק); מחציתם לא מאטים לפני כניסה לצומת; ו-89% מאיצים במעבר חצייה ליד הולכי רגל. וכל זה עוד לפני שהזכרנו את העובדה שרבים מהרוכבים בכלל לא עומדים בגיל הסף החוקי (11% על פי התצפיות במחקר). רבע מההרוגים השנה היו מתחת לגיל 16.
האופניים החשמליים אינם האויב, כפי שמכוניות אינן האויב. האויב הוא הרוכב חסר האחריות או חסר הידע שמסכן את עצמו; את הולכי הרגל; ואפילו את הנהגים שאינם מסוגלים להתמודד עם האתגר החדש שמזמן להם אדם שרוכב על הכביש כמעט ללא הגנה, שלדת ברזל ואלומיניום רכרוכית בין מפלצות פלדה משוריינות שעמדו במבחני ריסוק קיצוניים. זה קרב אבוד.
ואם האויב הוא טיפוס הרוכב המסוים הזה, הרי שאפשר גם לטפל בו: באמצעות חינוך תעבורתי; הסברה (גם להורים – על פי סקר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים 70% מההורים הודו שרכשו אופניים חשמליים לילד מתחת לגיל 16); תיקוני חקיקה; ואכיפה נוקשה. לצד סלילת שבילי אופניים ורגולציה מחמירה של הסחר, נוכל אפילו ללמוד לחיות עם האופניים החשמליים בשלום. כי האמת היא שבמדינה רותחת, פקוקה ומזוהמת, בלי חנייה בימי חול ובלי אוטובוסים בשבתות, אופניים חשמליים הם גלגלי עזר שאנחנו לא יכולים להסיר.