בישראל המתוחה של 2020 לא צריך לעשות יותר מדי כדי לעלות על המכ"ם המשטרתי בחשד להסתה. תשכחו מהמשטרה שאתם מכירים בימים כתיקונם, זו שמתקשה להרחיק בעל מכה מאשתו, שלא לדבר על לאתר גנב רכב או פורץ. בכל הקשור בחשדות להסתה לרצח ראש הממשלה, משטרת ישראל מתגלה כ-CSI בלפור. תושבת חוץ באוסטרליה עם חשבון מזויף, דר רחוב עם אקדח פלסטיק וסכיני גילוח, תושב גבעתיים שהעלה לפייסבוק תמונה של נתניהו שבה ידו פשוטה כבמועל יד – איש לא יחמוק מעינה הפקוחה של המשטרה.
אתמול גילתה המשטרה, סוף סוף, את מקבילתם הימנית של הפייקית, ההומלס ומפרסם התמונה: רוצח מורשע. יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג בהפגנת שלום עכשיו ב-1983, ייחקר בחשד להסתה בעקבות דברים שאמר בראיון ליגאל מוסקו ב"אולפן שישי". באופן שמשקף היטב את משוואת הסימטריה המגוחכת שמנסים צייצני נתניהו לכפות על שיח האלימות, אברושמי הטיל את כל כובד משקלו על המאזניים שמצידם השני ניצבות בעיקר התבטאויות בוטות שאמינותן שנויה במחלוקת. מצג השווא הסימטרי התפוצץ כמו רימון.
חיידקים נגד נגיפים
אברושמי שוחרר מהכלא לפני תשע שנים וחצי לאחר 27 שנות מאסר. הוא נידון למאסר עולם, אולם עונשו נקצב על ידי נשיא המדינה עזר וייצמן ב-1995 לאחר שהביע חרטה על מעשיו. מהראיון עם מוסקו עולה שזו היתה הצהרה שקרית מפי אדם שמספר למראיין שישן טוב בלילה שלאחר הרצח ולא מבין מדוע הוא המום. באברושמי יש אפילו פחות חרטה משיש באדית פיאף.
זה היה רגע מקומם, אבל הוא לא היה רגע החשוב בשיחה. הרגע החשוב היה, כמובן, זה שבו אברושמי גלגל את הרימון לדור הבא. ה"חיידקים" השמאלנים שזיהה אברושמי ב-1983 עדיין כאן, ואת מלאכת ההדברה הוא מטיל על הצעירים "שילכו לבלפור, הם יודעים מה צריך לעשות". בהנחה שאברושמי לא מתכוון ב"חיידקים" לאל-קזאי החיידק הידידותי, די ברור מה הוא חושב שצריך לעשות. כמו המפגינים הפנסיונרים ממוצ"ש אצל היועמ"ש שפינו את כיכר פריז ללהקת צעירי בלפור, כך הרוצח בגמלאות משאיר את הבמה ואת ארגז התחמושת ליורשיו הפוטנציאליים. הנה לכם סימטריה.
לא צריך להיות בוגר ההפגנות בכיכר ציון כדי להבין שדבריו של אברושמי הם הסתה לאלימות. זו בהחלט "הבעת דעה", כפי שהסביר פרקליטו בראיון ל"חדשות הבוקר" – הדעה שצריך לפגוע במפגינים בבלפור. ייתכן שהפרקליטות תחליט שדבריו נופלים בכל זאת במרחב חופש הביטוי. אפשר בעיקר לקוות שהם נופלים על אוזניים ערלות. אך גם בלי חשד להסתה, צריך להיות די בהודאתו של אברושמי שאיננו מתחרט כדי להאשימו לפחות בהגשת תצהיר שקרי ולהשיבו אל המקום אותו לא היה צריך לעזוב.
קיצונים משני הצדדים אבל רוצחים מצד אחד
נציגי הימין בתקשורת, כמו עמית סגל וארז תדמור (שדיברר את נתניהו והיה מועמד מטעם הליכוד לכנסת, אך באורח פלא מופיע באולפן לא על תקן מקורב לרה"מ או איש ליכוד אלא על תקן עיתונאי), מיהרו לנהוג על פי צו השעה הסימטרי: לגנות ולהשוות. הם הסתייגו מ"הרוצח המתועב" בהבל פה זריז, עברו מיד ממגננה מחנאית למתקפה על הסיקור התקשורתי, וניסו לייצר את ה"איזון" שנעדר מהכתבה.
סגל שלף קלפים מחפיסת הרוצחים השמאלנים הדלה, ומול אברושמי הציב את אודי אדיב (שהורשע בריגול למען סוריה ובחברות בתא טרור, והוא אמנם איש שמאל – אבל שמאל אנטי-ציוני); ואת ניר עפרוני (שרצח את עומר עודה, וספק גדול אם היה איש שמאל – אבל הוא חבר קיבוץ דליה, ובשביל סגל זה הספיק כדי ליישב את מה שנראה כאוקסימורון "שמלאני רצח ערבי בפיגוע נקמה"). מלבד העובדה שהדרישה לסימטריה היתה מנותקת מההקשר (הרי אברושמי לא רואיין בשל היותו רוצח על רקע לאומני כמו עפרוני, אלא בשל העובדה שרצח מפגין ויריב פוליטי יהודי), סגל גם חשף מבלי משים את חולשתה: השמאל עוד לא הציב משקל נגד ראוי לאנסמבל הרוצחים כבד הקורבנות של הימין. אם דרישתו של סגל לאיזון תיענה, הוא יגלה ששתי כתבות על אדיב ועפרוני נבלעות במעללי המחתרת היהודית, מחתרת בת עין, יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין, ג'ק טייטל וכיוצא באלו "רוצחים מתועבים".
תדמור – אולי זהיר מסגל ומבין שאין בשמאל מי שיעמוד בסטנדרט הקטלני של אברושמי – הזכיר את ההסתה "משני הצדדים" – שהיא בכלל, לפיו, הרבה יותר חמורה בצד השמאלי, "בשלטים ובצעקות" בהפגנות. המפגינים כבר הותקפו בבקבוק, במברג ובגז פלפל, אבל תדמור ירא שלטי קרטון ומשרוקיות. בטוויסט שרק מסבירנים מקצועיים כתדמור יכולים לו, תשובה על רוצח ימני הסתיימה בדרישה לגינוי ממנהיגי השמאל. עוד כמה שנות נתניהו, והשופר התורן שיחליף את תדמור באולפנים ידלג על שלב "הרוצח המתועב", ישאל למה "שלום עכשיו" לא חיכו לפרסום החלטת הממשלה על כהונת אריק שרון ויסביר ששר ביטחון מכהן מחליפים בקלפי.
הרוצח שהיה הוא הרוצח שיהיה
בניגוד לאיש שפעם כתב את נאומיו, נתניהו לא צייץ מילה על אברושמי. מאז ערב שישי הוא הספיק לצייץ על יאיר לפיד, איימן עודה ובני גנץ, ולדרוש כהרגלו גינויים מכל העולם – ממנהיגי השמאל ששותקים כשמבזים סמלי מדינה ועד ארגוני הנשים ששותקים כשפוגעים ברעייתו – אבל לא מצא מילת גינוי לאברושמי, רוצח ומסית לרצח ש"אוהב אותו יותר מאת בגין".
לא צריך לחשוד בנתניהו שהוא אינו מגנה את אברושמי, ולא שאפשר לצפות ממנו לגינוי שיתעלה על משוואת "הקיצונים משני הצדדים" (שקיבלנו הפעם מיובל שטייניץ – איש "שלום עכשיו" לשעבר שנפצע בעצמו באירוע, ונשא השבוע את הגינוי הליכודניקי בשירת סולו). ובכלל, מדיניות הגינויים היא לרוב בנאלית, רפה, מתישה ומיותרת, ואין צורך לעודד אותה. אבל אברושמי הוא דווקא אחד מהמקרים הבודדים שבהם היא מצדיקה את עצמה. זה בדיוק האדם שצריך לגנות: המתנקש הבודד, העצמאי אך המושפע, הבלתי-יציב, שמאמין כי הוא יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה במו קליעיו. האברושמים האלמוניים שמסתובבים בינינו, שדעתם נשטפת בשקרי הרשתות החברתיות המופצים ישירות מבלפור, קשים לזיהוי ולכן מסוכנים הרבה יותר מהפרצופים המאוגדים והמוכרים למשטרה של לה פמיליה.
צפיתי בתדהמה בדברי ההסתה לאלימות של הרוצח יונה אברושמי. כמי שנושא עדיין ברגלו מזכרות מהרצחנות והאלימות שלו, בצורת רסיסים מהרימון שהשליך, אני קורא למשטרת ישראל ולרשויות אכיפת החוק לעצור ולחקור את אברושמי על קריאה לאלימות ועל התרת דמם של המפגינים מהשמאל >>
מעבר לזה, אברושמי הוא לא רק הד של קול נפץ מן העבר, אלא גם מטען חבלה שמתקתק בהווה. הוא קושר את עצמו ישירות אל נתניהו כמעריץ, דובר את שקריו (המפגינים "מפיצים מחלות") ומדבר בשפת תומכיו ("עוכרי ישראל"). הוא לא סתם פרוטוטייפ של מתנקש פוליטי שקפא בזמן; תגלחו ממנו כמה שנים, ותקבלו את הפרופיל האפשרי של רוצח המפגינים הבא.
אין חרטה, יש חרטא
השאלה לגבי מניעיו של אברושמי נותרה פתוחה גם היום. אברושמי סיפק בחקירותיו ובמשפטו שלל גרסאות סותרות, וקשה לומר אם טענותיו שהושפע מהסתת הפוליטיקאים נגד אנשי "שלום עכשיו" הן אמת או עוד ניסיון כזב לגרוף את רחמי בית המשפט. גם בראיון למוסקו, בו הטיל בנון-שאלאנס פצצות רגשיות מטלטלות, הוא לא אמר דבר על כך מלבד שהאמין כי מדובר, כאמור, ב"חיידקים שצריך להשמיד".
קשה לקבוע אם ההסתה השפיעה על אברושמי – אבל בטוח שההסתה היתה סביבו. בשולי מעגל ההרג של אברושמי ב"אולפן שישי" שודרה כתבה של דב גיל-הר על הפרשה ב"השבוע" בכאן 11, אשר היתה כעין צפייה משלימה. לא היה בה את הנבל הסנסציוני, אבל היה בה את הקונטקסט שבתוכו הוא פעל. צלי רשף מ"שלום עכשיו" סיפר ש"בגין כינה אותנו בוגדים", יהושע שקדי (שנפצע באירוע) הזכיר ש"רוני מילוא אמר: 'שלום עכשיו' מקבלים כסף מערב הסעודית". פייקים לא מתים, הם רק מתחלפים.
בשתי הכתבות מבליח גם גיבור משנה, סמלי לא פחות מאברושמי: צחי הנגבי. אצל גיל-הר הוא מופיע בקטע ארכיון כראש הפגנת הנגד הליכודניקית, אצל מוסקו הוא מוזכר על ידי המפגין נפתלי רז כמי שניסה לחסום את הצועדים וקרא להם "בוגדים". המסלול שעשה הנגבי – אז בריון בקסקט עם הרשעה בעבירת אלימות והיום שר עם התמחות בחרטא – מלמד שקצת הסתה עוד לא הרגה את הקריירה הפוליטית של אף אחד. לא שהיינו צריכים את הנגבי בשביל לדעת את זה; מספיק להיזכר מיהו ראש הממשלה.
קצת הסתה אולי גם לא תחזיר לכלא את יונה אברושמי, אבל היא צריכה לכל הפחות להדליק את הנורות האדומות אצל הנוגעים בדבר; לא רק אצל השוטרים ואנשי השב"כ, אלא גם אצל הפוליטיקאים וצבאות צייצניהם שאברושמי מדבר בקולם. כן, אברושמי הוא אחד מאותם "קיצונים משני הצדדים", אבל הקיצוני הזה הוא אדם בשר ודם ותיעוב רצחני לשמאלנים. אברושמי לא התקשה להירדם בליל הרצח, אבל כל מי ששמע אותו, ושמסמן היום במו פיו ומקלדתו את המפגינים כבוגדים, מפיצי מחלות ועוכרי ישראל, לא יכול לישון טוב בלילה.