היו ימים שבהם ישראל כץ נחשב לאיום על בנימין נתניהו. זה לא היה מזמן: רק לפני שנתיים וחצי טען כץ ש"נתניהו הוא לא ראש ממשלה שנוצר סביבו קונצנזוס לאומי". כץ ראה בעצמו באותם ימים לא טוען לכתר, אלא קורא תגר. הוא ידע היטב איך לנצל את כוחו במפלגה כדי לייצר מול נתניהו מאזן אימה ולשריין את עצמו לקדנציה חסרת תקדים באורכה במשרד התחבורה. בבלפור הוא סומן – כמו כל מי שמעז להציג את עצמו כאלטרנטיבה פנימית – כחתרן. "הוא יכול להמשיך לתכנן להחליף אותי", נחר נתניהו בבוז ב-2017 בשיחה סגורה עם ראשי הקואליציה. הבוז היה מוצדק, הנבואה – מדויקת.
אז כץ פשוט הפסיק לתכנן. כמי שהיה שר תחבורה במשך עשור, הוא בוודאי יודע לחשב מסלול מחדש. דבר אמנם לא השתנה בקביעתו – נתניהו לא הצליח לייצר סביבו קונצנזוס לאומי בזמן שחלף, אלא רק החריף את השסע בין תומכיו ומתנגדיו – אבל כץ הגיע לקונצנזוס עם עצמו שזה "לא לגיטימי" להתמודד מול ראש הממשלה על ראשות הליכוד (כפי שאמר באולפן ynet בשנה שעברה). לא "לא נכון", לא "לא מתאים" – לא לגיטימי. וזה מועמד מס' 3 במפלגה שמתגאה בהיותה דמוקרטית.
אין צורך להפוך את מרידור לקדוש מעונה, וגם לא לאיש שאוצר את כל חוכמת הכלכלה בידיו. אבל מרידור ומקביליו אמורים להגן על הציבור מפני גחמותיהם של פוליטיקאים ולמנוע פופוליזם, שטחיות והפקרות
בשנה האחרונה כץ השלים את הסיבוב הפוליטי (תפנית של לא יותר מ-90 מעלות, למען האמת) והפך מיורש/חתרן לביביסט. כץ אמנם לא מתבזה בהתרפסות פומבית כמו דודי אמסלם או מירי רגב, ולא פועל כזרוע ביצועית מובהקת כמו אמיר אוחנה או מיקי זוהר, אבל הוא הולך ומצמצם את פערי הנרצעות. לאחרונה הוא הלך כל כך רחוק, עד שביקר אפילו את מנכ"לית המשרד קרן טרנר אייל, משרת אמון וייבוא אישי שלו ממשרד התחבורה, שהעזה להגן על עובדיה מול המתקפות מבלפור – דבר שכץ עצמו לא מעלה על דעתו לעשות, משום שמחויבותו הפוליטית קודמת למחויבות הניהולית, האתית והציבורית.
הבוקר כץ המשיך באותו הקו, ובראיון לכאן ב' הגדיר את ראש אגף התקציבים המתפטר שאול מרידור כמי ש"חזר לשורשים המשפחתיים של עוינות ושנאה כלפי נתניהו" ו"רוצה להפיל את ראש הממשלה". יועצי הניו-מדיה של נתניהו לא היו מנסחים זאת טוב יותר. במקום להתווכח עם מרידור באופן מקצועי וענייני, כץ דיברר את דף המסרים לפיו כל מי שמבקר את מדיניות נתניהו הוא גורם חתרני שרוצה בהדחתו. טוב, הוא צריך לדעת: זה בדיוק מה שאמרו פעם עליו.
התקווה של נתניהו: מלחמת התשה מתמדת, עוצמתית, פרסונלית
הביביזם שהשתלט על כץ יכול היה להיות נלעג אך לא מזיק ברובו (כמו זה של רגב, למשל) אלמלא היה מדובר בשר האוצר של מדינת ישראל. במקום לייצר שקט תעשייתי ולהקרין יציבות שלטונית ואחריות ממשלתית – מרכיבים הכרחיים בעולם הכלכלה הספקולטיבי – כץ מנהל מדיניות לעומתית כלפי אנשיו ומזעזע את המשרד, ובמקום להיות שומר הקופה הציבורית, זה שעומד מול פופוליזם חסר אחריות וכניעה לסחטנות פוליטית ומסרב לשחרר את המפתחות, כץ משתף פעולה עם כל מה שנתניהו מבקש. אחרי שבמשך חצי עשור נאלץ להתנגח עם יאיר לפיד ולהתווכח עם משה כחלון, ראש הממשלה חזר לתפקיד שר העל לענייני כלכלה שתפר לעצמו בתקופת שטייניץ. כץ הוא רק הפקיד, והוא פקיד מהסוג היחיד שנתניהו אוהב – כזה שיודע רק להנהן. בדיוק הפוך משאול מרידור.
אין צורך להפוך את מרידור לקדוש מעונה, וגם לא לאיש שאוצר את כל חוכמת הכלכלה בידיו. מותר לחלוק עליו, על התנהלותו ועל החלטותיו. אבל מרידור (ומקביליו) הם פקידי הציבור שאמורים להגן על הציבור מפני גחמותיהם של נבחרי הציבור. הם אמורים לבצע את מדיניות הממשלה – אך הם גם אמורים לרסן אותה ולמנוע פופוליזם, שטחיות והפקרות. זו הסיבה שהם מכונים "שומרי הסף". הם לא להקת ביצועיסטים עיוורת, אלא אנשים מיומנים ובעלי ידע שאמורים לרתום אותו כדי לסייע לדרג הפוליטי בעבודתו. הם לא משרתי הממשלה - הם משרתי הציבור.
התפטרות מרידור היא נורת אזהרה בארבעה צבעים. ראשית, המכתב של מרידור מספק עוד הצצה מטרידה לאופן שבו מתקבלות ההחלטות בממשלת הקורונה (מה שנפתלי בנט כבר כינה "מחדל בממדים של יום כיפור"). שנית, עלולות להיות לה השלכות ישירות על מצבה הכלכלי המידרדר של ישראל ועל דירוג האשראי שלה בפרט, כסממן בולט של חוסר יציבות ואובדן שליטה במשבר. שלישית, ההתפטרות מפנה את הדרך לניסיון הקבוע של נתניהו (שלא תמיד עולה יפה) למנות תחתיו יס-מנים שלא יעזו להביע ביקורת על פיזור מענקים ללא סלקציה או על מהלכים שיבוצעו ללא תכנון והתייעצות מוקדמים. ורביעית, היא מסמנת הישג לנתניהו במלחמתו במה שתומכיו מכנים "דיפ סטייט".
מהבחינה הזו, זה הישג זניח. גייסות בלפור מכוונים את מרב כוח האש אל הפרקליטות והיועמ"ש. אבל הניצחון הזה יכול להפיח בהם תקווה שאפשר יהיה להכניע כך גם את ליאת בן ארי או אביחי מנדלבליט. גם הם, כמו מרידור, יכולים לקום בוקר אחד ולהכריז ש"היכולת לבצע את התפקיד הפכה לבלתי אפשרית" ולכן הם נאלצים להתפטר. הקדנציה של פטרונם ניסנקורן עשויה להסתיים בן רגע, ואמיר אוחנה, למשל, הרי כבר הוכיח שהוא מסוגל להתעמר בהם טוב מכץ. זו התקווה של נתניהו: מלחמת התשה מתמדת, עוצמתית, פרסונלית, רב-חזיתית ונטולת עכבות, שבסופה הפקידים יצאו מהשוחות ויאותתו לכניעה. הדגלים השחורים ימשיכו להתנוסס על הגשרים בדרך מקיסריה לבלפור, אבל הדגלים הלבנים יפלסו לו את הדרך.