ג'ורדי בלוף

אחד הדברים שאני לא אוהב בספורט הוא עליונותו של "מבחן התוצאה". על פי האסכולה (נציגה הבולט: אברם גרנט), דברים נמדדים בשורה ההישגית בלבד: ניצחת, הפסדת, זכית. אין כל משמעות לדרך, אין כל התייחסות לאלמנטים כמו איכות הביצוע, אסתטיקה או אתיקה (בעיקר לא אתיקה, מוסר בספורט תחרותי הוא ערך מבוזה במיוחד). בפרפראזה על אלון מזרחי: תחיה יפה או תחיה מכוער – העיקר שתחיה.

מבחן התוצאה הוא אחד הדברים שמקיימים בשנים האחרונות את אגדת הניהול הספורטיבי של ג'ורדי קרויף במכבי תל אביב. במבחן הזה, מכבי ת"א זכתה בשלוש אליפויות רצופות, לרבות טרבל היסטורי, כשבדרך היא מעמידה סטנדרטים חדשים של ניהול ומקצוענות שעוררו קנאה אפילו בקרב אוהדי יריבותיה, שלא לדבר על עיתונות הספורט שהוכתה בהלם. בחזית המהפכה עמד ג'ורדי קרויף, צאצא ישיר לאחד מענקי המשחק, שהתייצב מולנו, מחויט ושותק כמו אציל הולנדי המתבונן בילידים משחקים בכדור, ואנחנו השלכנו עליו את כל רגשי הנחיתות הפרובינציאליים שלנו, בתקווה שמשהו מהשארם האמסטרדמי הצונן הזה ידבק במיזעים המיוזעים שלנו, רק שיגיד לנו שכאן זה כן אירופה. מכבי תל אביב הפכה למותג נערץ עם ניחוח חו"לי, וג'ורדי קרויף היה נער הפוסטר החינני שלו. אבל זה כמעט כל מה שהיה שם - דימוי של מקצוענות ומצליחנות. פוסטר של מהפכה.

הטפלון של הכדורגל הישראלי

לא רק שמבחן התוצאה משקר בכל הנוגע למכבי תל אביב בעידן קרויף; הוא אפילו משקר ביחס לעצמו. מכבי תל אביב של קרויף לא עמדה במבחן התוצאה, ואל תתנו לאף אליפות לבלבל אתכם. אליפות של מכבי תל אביב – קבוצה עם תקציב 135-160 מיליון שקל בשנה – היא המובן מאליו. מכבי תל אביב לא נבנתה כדי לזכות באליפות המדינה. אתה לא בונה קבוצה בתקציב תלת-ספרתי כדי לזכות באליפות הליגה הישראלית; אתה בונה אותה כדי לתקוע יתד בליגת האלופות. מבחינת מכבי ת"א, האליפות היא האמצעי, אבל לא המטרה.

מכבי תל אביב לא הצליחה להשיג עד היום את המטרה, אלא אם העפלה חד-פעמית נסית לשלב הבתים של ליגת האלופות והצגת אחד מהקמפיינים המחפירים של קבוצה ישראלית במסגרתו נחשבת בעיניכם להצלחה. עכשיו, כשגם האמצעים ניטלו ממנה עם מה שמסתמן כאובדן הסיכויים לאליפות כבר בדצמבר אחרי שאיבדה אותה בשנה שעברה, כבר קשה להתווכח עם העובדות. וכפי שלהצלחה הכוזבת היו אבות רבים, גם הכישלון איננו יתום – ושוטה ארבלדזה לא גידל אותו בגפו. ארבלדזה לא מצליח להפיק כמעט דבר מחומר השחקנים שבידיו, מיץ' גולדהאר הוא האחראי למינוי המנהלים והמאמנים, אבל בתווך נמצא הטפלון הגדול של הכדורגל הישראלי, האיש שכל כישלון מחליק עליו כמו חמאה על קרחת מוקפדת בשמש ארצישראלית: ג'ורדי קרויף. או, אם תסלחו לי על משחק המילים – ג'ורדי בלוף.

ג'ורדי קרויף שיטה בנו (לפחות בחלקנו) במשך שנים אחדות. במהלך השנים האלה הוא ניצל ליגה חלשה להחריד, לרבות התרסקותו המהדהדת של מועדון הכדורגל המוביל עד אז, מכבי חיפה, כדי לקחת אליפויות בקלות יחסית, לפרקים ארוכים עם כדורגל בינוני, ובאדיבות הווינר הכי גדול שידע הכדורגל הישראלי מעודו. אבל במהלך השנים האלה, לא רק שקרויף נכשל בנעיצת היתד באירופה – הוא אפילו לא הצליח לנעוץ יתד כזה בפסגה הישראלית. במקום ליצור עליונות ארוכת-טווח בליגת העל, הוא נתן למכבי חיפה את כל הזמן שבעולם להשתקם, ולהפועל באר שבע לתת ממש לקלישאות ה"בנייה" וה"תהליך". שום דבר לא בער, ומכבי תל אביב לא ברחה לליגה לשום מקום.

יש לכך סיבות אובייקטיביות; למשל, העובדה שגם מועדון גדול כמו מכבי תל אביב וגם אישיות ספורטיביות נחשבת כמו ג'ורדי קרויף לא יכולים להחזיר לליגה המקומית את הישראלים הטובים באמת (לרבות ערן זהבי, שלא הצליח באיטליה). קרויף חזר וניסה להחתים את הישראלים שהצליחו בחו"ל (בניגוד לאלו שנכשלו וחזרו בשמחה לחוזים מפנקים), כמו ליאור רפאלוב, תומר חמד ומונאס דאבור, ונכשל פעם אחר פעם. בסופו של דבר, גם מכבי ת"א, על מנהלה הספורטיבי המהולל ועל תקציבה הנפוח, ניזונה מאותה שלולית דלוחה של שחקנים ישראלים בינוניים שממנה ניזונים כל המועדונים. כשבמכבי חיפה מחתימים דלה-ימפולסקים וחן-עזריאליים, מספרים לכם על ניהול כושל ושואלים איפה הג'ורדי-קרויף שיגיד ליענקל'ה שחר את מי להחתים. כשבמכבי ת"א מחתימים דן-אייבינדרים, שלומי-אזולאים וחסן-אבו-זיידים, ממשיכים לספר לכם על ניהול מבריק. אבל זה בדיוק אותו דבר.

אבל יש גם סיבות סובייקטיביות לכישלון. השנה קרויף לא החתים זר שישי (מהלך שמכבי ת"א דחפה), לא חיזק את ההגנה הרעועה ולא מילא את חסרונו של זהבי. אלו מצטרפים ומהדהדים את הכישלונות של קרויף לכל אורך הקדנציה: העובדה שהוא פוגע בזרים כמו שווידאר קיארטאנסון פוגע במסגרת; העובדה שהוא לא מצליח לייצר המשכיות בעמדת המאמן; ושערן זהבי תמיד היה אליה עם קוץ – תלות מוגזמת בשפיץ נעלו של שחקן בודד, שיכול להיקלע לתקופת יובש דווקא ברגעי ההכרעה, או פשוט לקבל מחר הצעת עתק מסין ולארוז את המזוודות. השנה נראה שהקוץ הזה פינצ'ר למכבי ת"א את סיכויי האליפות.

מה שווה הניהול בלי ערן זהבי

שתי הנקודות האחרונות חשובות להבנת כישלונו של קרויף. לצד כישלונותיו האמורים, הצטיין קרויף בשני אלמנטים: החתמת מאמנים מצוינים, והחתמתו (הכפולה) של ערן זהבי. בניגוד לכל מיני סיפורים על מקצוענות שניסו למכור לנו לאורך שנות קרויף במועדון, הצלחתו האמיתית היתה טמונה בהחתמה מזהירה של שחקן שהשפעתו על הקבוצה ועל הליגה היתה אולי חסרת תקדים, ובהחתמת מאמנים שידעו להפיק מזה את המיטב בשביל האליפות המקומית (גם אם לא בשביל אירופה), ולא במקרה נקטפו מיד לקבוצות בכירות יותר באירופה. זה הכל. לא סקאוטינג, לא מקצוענות, לא ניהול. ההוכחה – מכבי תל אביב המקצוענית והמנוהלת עם מאמן בינוני ובלי ערן זהבי (מתברר שבאמת אין עוד מלבדו) – מוצבת כעת במקום השני בטבלה, הרחק ממאבק האליפות.

הכישלון של קרויף בולט עוד יותר לנוכח הצלחת הכוח העולה מבאר שבע. בזמן שעיתונות הספורט הפכה את המושג "מנג'ר" לתרופת פלא לכישלונות ורשמה אותה שוב ושוב למועדונים שהתלוננו על כאבי פנטום בזרועות שפעם הניפו צלחות וגביעים, בבאר שבע לקחו אליפות, כנראה בדרך לבק-טו-בק, תוך שהם גם מאיימים להרוס את אחת הקלישאות המבוססות בכדורגל הישראלי, לפיה אי אפשר להצליח באירופה ובליגה במקביל. ובבאר שבע, כידוע, אין מנג'ר; יש שם מערכת ניהולית ומקצועית מצוינת, שבראשה עומדת אלונה ברקת, שהביאה מאמן טוב ממאמניו האחרונים של קרויף, וזה הביא בתורו ישראלים טובים מאלה של קרויף וזרים טובים מאלה של קרויף, ובסופו של דבר – הישגים טובים מאלה של קרויף.

כשלעצמו, מנג'ר איננו רעיון רע. אבל כמו כל תפקיד, איכותו של המנג'ר תלויה באיכות האדם הממלא את התפקיד. במילים אחרות: בשביל לקחת אליפות בישראל לא צריך מנג'ר, ובשביל להפוך קבוצה ישראלית לקבוצה אירופית צריך יותר ממנג'ר. ואולי גם צריך מנג'ר – תסלחו לי על חילול הקודש – יותר טוב מג'ורדי קרויף.