לפני תשע שנים, ב-30 יולי 2008, אהוד אולמרט הרים ידיים. "אתפטר מתפקידי כראש ממשלה", הודיע במסיבת עיתונאים שכינס בביתו. "אפנה את מקומי כראוי, בצורה מכובדת, הוגנת ואחראית, ואחר כך אוכיח את חפותי ואת ניקיון ידיי". זה קרה יותר משנה לפני שהוגש נגד אולמרט כתב האישום הראשון.
אין צורך ברומנטיזציה של העבר. אולמרט לא עשה את שעשה מתוך בגרות או אצילות, גם אם טען ששם את טובת המדינה לפני שיקוליו האישיים. "אני מאמין בכל מאודי ביכולתי להמשיך למלא את שליחותי", אמר באותו נאום. אבל המציאות הפוליטית, התקשורתית (כן, התקשורתית, זו שנתפסה כמאתרגת אך למעשה תקפה את אולמרט מכל החזיתות במה שבנימין נתניהו היה מכנה בזמנים אחרים "מסע תקשורתי מתוזמר"), המשפטית והציבורית הובילו אותו להכרעה נגד צו ליבו. מבחינתו היה מדובר כמובן ב"מסע הכפשה" (בדיוק כפי שטוען היום נתניהו על החקירות נגדו), אבל כשכל הזירות פנו לו עורף, הוא הבין שאין לו ברירה. אולמרט לא נפל על חרבו באבירות. הוא היה צריך שיראו לו את הדרך החוצה.
כשארדן חשב שמשרד רה"מ לא מתאים לאדם שעסוק בחקירות
הראשונים לבעוט באולמרט היו, כמובן, אנשי האופוזיציה. זו ההצטלבות שלה מחכה כל אופוזיציונר: כשהנורמה המוסרית פוגשת את האינטרס הפוליטי, כשאפשר להלביש על הרצון בחילופי שלטון את הדרישה הציבורית לטוהר מידות.
המערכת הפוליטית לא חיכתה להגשת כתבי אישום. גדעון סער, שהיה יו"ר סיעת הליכוד, אמר במאי 2008 כי "אולמרט אינו ראוי ואינו יכול להמשיך בתפקידו (...) ממשלתו שקועה עד צוואר בחקירות (...) יש להחזיר את המנדט לעם וללכת לבחירות". סער לא חיכה כאמור להגשת כתב אישום, ואפילו לא להמלצת המשטרה; הוא אמר זאת לאחר שנודע כי אולמרט חשוד בקבלת שוחד. נשמע לכם מוכר?
היום סער בונה את עצמו כאלטרנטיבה ליכודניקית לנתניהו ומצטייר בעיני אחדים כמבקר אמיץ שלו מימין, אבל לא מעז להביע את דעתו בעניין אמות המידה הציבוריות הנדרשות מראש ממשלה – התפקיד אותו הוא שואף למלא בעצמו. סער הרי איננו אידיוט; כמי ששואף להחליף את נתניהו, הוא יודע שלבקר את רה"מ מימין זה לגיטימי, אבל לבקר אותו "משמאל" (כי בשיח הישראלי העכשווי ביקורת כלפי רה"מ על התנהלות ציבורית היא שמאלנות) זו התאבדות פוליטית.
סער לפחות נהנה מתנאים מקלים: למרות שחזר לפוליטיקה, הוא איננו חלק מהסגל הפוליטי שמנהל היום את מדינת ישראל תחת נתניהו. את זה אי אפשר להגיד, למשל, על שר התשתיות יובל שטייניץ, שר התחבורה ישראל כץ והשר לביטחון פנים גלעד ארדן – כולם יורשים מטעם עצמם לכס נתניהו, שהביעו בעבר את עמדותיהם התקיפות בנוגע להתנהלות הראויה של ראש ממשלה בישראל. שטייניץ היה מאלו שקראו להתפטרות אולמרט כבר בינואר 2007, לאחר פרסום על פתיחת החקירה נגדו בפרשת בנק לאומי. במאי 2008, עם פרסום החשדות על קבלת שוחד, גם כץ היה חד-משמעי: "אין מנוס, על ראש הממשלה להתפטר ולאפשר בחירות חדשות והרכבת ממשלה חדשה".
ארדן קרא לאולמרט להתפטר כבר יותר משנה קודם לכן, באפריל 2007, ואמר כי עליו "לרחם על אזרחי המדינה ולשחרר אותם מנוכחותו בלשכת ראש הממשלה. שום מקום עבודה, ודאי לא משרד ראש הממשלה, לא יכול להרשות לעצמו שמי שאמור לנהל אותו יקדיש את מירב זמנו להתייעצויות עם עורכי דין ויועצים במטרה להיחלץ מזרועות החוק". ארדן, אגב, לא חיכה אפילו לחקירה משטרתית כדי להציג את משנתו הציבורית הנחרצת בנוגע להתנהלות ראשי ממשלה; הוא אמר את הדברים לאחר שפורסם דו"ח מבקר המדינה על פרשת מרכז ההשקעות, חמישה חודשים לפני שנפתחה חקירה פלילית בעניין.
שלושת האמורים הם רק דוגמאות בולטות, קולניות ואסרטיביות (ובעיקר – הופכות היום קרביים בצביעותן) למה שהיה אז מקהלה אופוזיציונית אחידה (ומובנת). היו רבים כמותם. חלקם כבר אינם חלק מהמערכת הפוליטית, ואפשר רק לצפות שישמרו על אותו קו אידיאולוגי גם ביושבם ביציעי העיתונות: לימור לבנת אמרה ב-2008 לאחר עדותו של משה טלנסקי כי "אולמרט חייב ללכת"; יו"ר המפד"ל זבולון אורלב אמר לאחר פרסום דו"ח המבקר על מרכז ההשקעות כי אולמרט צריך להשעות את עצמו וקרא לקואליציה להביא לסיום כהונתו לאלתר; אריה אלדד מהאיחוד הלאומי אמר לאחר הפרסום על חקירת השוחד כי "מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שמקבלי שוחד ינהיגו אותה".
אבל חלקם עדיין איתנו, כמו השר להגנת הסביבה זאב אלקין (שקרא לאולמרט להתפטר), וכמו שר החקלאות אורי אריאל. אריאל, אז יו"ר סיעת המפד"ל-האיחוד הלאומי, טען כי "למדינת ישראל מגיעה הנהגה נקיית כפיים ולא חשוד בתאוות בצע כסף". כמו סער, אריאל עוד מסוגל לעקוץ מדי פעם את נתניהו מימין, אבל את תפיסתו בנוגע לאמות מידה ציבוריות הוא שכח לפתע. אולי זה משום שהוא עצמו כבר הואשם בהתנהלות לא תקינה בדצמבר (הענקת מזל"ט לראש ממשלת רוסיה – היועמ"ש המליץ להסתפק בנזיפה) ובמעשי שחיתות בדו"ח מבקר המדינה במאי (העברת כספים ממשרד הבינוי והשיכון למקורבים פוליטיים – המבקר המליץ ליועמ"ש לבחון את ההיבט הפלילי של הפרשה).
כשזאב אלקין היה ח"כ אמיץ - בקדימה
ההתקרנפות המבישה של שרי הימין זועקת עשרות מונים כשבוחנים את כלל התגובות במערכת הפוליטית לפרסומים על אודות פרשיות אולמרט. בניגוד מוחלט למצב היום, כשפרשיות נתניהו מתנהלות כקרב פוליטי שבו הימין מצופף שורות או ממלא פיו מים, אולמרט לא הותקף רק מימין ומחוץ; הוא הותקף גם משמאל ומבית.
לא רק שאולמרט הותקף על ידי האופוזיציה משמאל (יו"ר מרצ יוסי ביילין ב-2007: "על אולמרט להתפטר מיד". יו"ר מרצ ב-2008 חיים אורון: "קורא לאולמרט להשעות את עצמו מיידית". רן כהן: "הוא לא ראוי לכהן כראש ממשלה". זהבה גלאון: "אני קוראת למפלגת קדימה להביע אי אמן בראש הממשלה"); ולא רק שהוא הותקף מתוך הקואליציה (שלי יחימוביץ' מהעבודה: "עליו להתפטר (...) אסור שבראש המדינה יעמוד אדם השקוע בחקירות פליליות"; אופיר פינס: "ממשלת הישרדות חסרת דרך"; דני יתום: "אולמרט צריך ללכת"); ולא רק שהוא הותקף מתוך הממשלה (שר הביטחון אהוד ברק: "ראש הממשלה חייב לנתק את עצמו מניהול הממשלה (...) עליו להיפרד מהתפקיד"; השר עמי אילון הודיע כי יתפטר אם אולמרט לא יעשה זאת); הוא הותקף גם בביתו הפוליטי, קדימה.
שרת החוץ ציפי לבני נהגה בזהירות והסתפקה ברמיזות (בשיאה של המתקפה נגד אולמרט אמרה כי "למדינה יש ערכים שמחייבים גם את מנהיגיה"), אבל גם נמנעה מלתת גיבוי (רק בנובמבר 2008 קראה לו מפורשות לעזוב את תפקידו). זאב אלקין, אז חבר כנסת בקדימה, קרא כאמור לאולמרט להתפטר. חה"כ עמירה דותן אמרה כי היא "לא מבינה איך אדם כזה יכול לנהל את המדינה". חה"כ מרינה סולודקין היתה חריפה מכולם וטענה ש"עם ישראל לא יכול לסבול שבראש המדינה עומד ראש ממשלה מושחת (...) זו בושה וחרפה".
אלו לא היו קריאותיהם של ארדן, סער וחבריהם שגרמו לאולמרט ללכת. זו תפקידה של האופוזיציה, ומבחינת אולמרט – זה היה המובן מאליו. ביתו של אולמרט רעד לא בגלל האבנים שהושלכו עליו מבחוץ, אלא בגלל אלו שטלטלו את הקורות מבפנים: מפלגת העבודה שהחליטה לפרק את הקואליציה, אנשי קדימה שסירבו לגבות אותו, והמעטים מתוכם שגם יצאו נגדו בפומבי. קשה להאמין, אבל הקואליציה תיפקדה כשומרת הסף של עצמה.
מחנכי הערכיות ומטיפי טוהר המידות בלעו את הלשון
כל זה קרה, כאמור, רק לפני תשע ועשר שנים. בספטמבר הגיש אולמרט את התפטרותו לנשיא המדינה, וב-2009 נערכו בחירות. ציפי לבני הובילה את קדימה לניצחון בבחירות, אך נכשלה בהרכבת ממשלה, ונתניהו קיבל את המפתחות בהם הוא מחזיק עד היום. והנה, ההיסטוריה חוזרת: ראש ממשלה תחת חקירות וחשוד בקבלת שוחד (ובעבירות מרמה והפרת אמונים) – ואין בקואליציה, בסיעה ובממשלה ולו אדם אחד שיגיד שעליו "להחזיר את המנדט לעם", שלישראל לא מגיע "חשוד בתאוות בצע כסף", שעליו "לשחרר את אזרחי המדינה מנוכחותו".
מנתניהו כבר נואשנו. האיש לא נלחם על דיוקנה המוסרי של מדינת ישראל ("שתישרף", כמו שאמרה עליה שרה נתניהו), אלא על חייו הפוליטיים. לצפות ממנו להתנהלות דוגמת זו של יצחק רבין (שהתפטר בעקבות האשמות שנגעו לאשתו) – זה מגוחך. אפילו לצפות ממנו להתנהלות דוגמת זו של מנהיגים אחרים בעולם שהתפטרו בעקבות חשדות לשחיתות – מאולמרט ועד לראשי ממשלות איסלנד, אירלנד ודרום קוריאה ונשיא גרמניה – זה כנראה מופרך. למרבה האבסורד, מנתניהו – שאמר ב-2008 על אולמרט ש"לראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אין מנדט מוסרי וציבורי" – אי אפשר לצפות אפילו שיעמוד בתפיסתו שלו.
אבל לא ברור מדוע אי אפשר לצפות להתנהלות אחרת משריו של נתניהו, מאנשי סיעתו ומשותפיו לקואליציה. מילא צלופחים אופורטוניסטיים כצחי הנגבי ואבי דיכטר המשרתים את אדוניהם ולא את מצפונם. מילא עבריין מורשע כאריה דרעי ויו"ר מועדון השחיתות של ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, שלפחות לא יכולים להיות צבועים כשהחמאה כבר מרוחה על פניהם. מילא מלחכי פנכה מביכים כדוד ביטן ודודי אמסלם שלא רואים דבר מעבר לג'וב הפוליטי הבא. יודעים מה? אפילו מילא הליכודניקים הזוטרים והפחדנים שהבריון השכונתי ביטן כבר מהלך עליהם אימים ("נתחשבן איתם בפריימריז").
אבל לא ברור מדוע שר החינוך נפתלי בנט, שאמר פעם ש"לערכים שלנו אין מחיר", מוכיח שהוא לא התכוון למחיר פוליטי. מדוע שרת המשפטים איילת שקד, שהובילה תיקון לחוק יסוד כשהוא לא היה נכון לטעמה (חוק עוקף בג"צ), פתאום נאחזת בלשון החוק כדי להסביר מדוע נתניהו לא צריך להתפטר. למה שר האוצר משה כחלון, שפעם ידע להזהיר בחוגי בית על "עולם ההשפעות והלחצים שקיים בפוליטיקה הישראלית", שותק כשהאזהרות ה"מטאפוריות" שלו הופכות לחקירות נגד ראש הממשלה. ולמה כל נמרי הנייר – ארדן, אלקין, כץ, שטייניץ ושות' – הפכו חברבורותיהם?
"הציבור", אמר פוליטיקאי אחד בשיאן של פרשיות אולמרט, "לא ישכח לשותפיו הקואליציוניים של אולמרט ולשריו את מדיניות 'שתיקת הכבשים' אותה הם נוקטים אל מול החשדות הפליליים נגדו". נאה דרש גלעד ארדן – האיש שאף פעם לא מקיים. אלא שאז נמצאו בעדר הכבשים לא מעט זאבים שנשכו את אולמרט בישבן. לנתניהו אין אפילו אחד כזה. סביבו – רק כבשים וקרנפים. אולמרט נזרק מהמשרד כשאיבד את הבית. לא נראה שזה עומד לקרות לנתניהו.
אל תמהרו לחגוג או לבכות את נפילתו של ראש הממשלה. כל עוד יצליח נתניהו להחזיק את המצודה הפוליטית, הוא יוכל לוותר על נבצרות ולהמשיך בהתבצרות. בית הקלפים של מקורביו הולך וקורס, אבל לנתניהו יש עדיין את בית הקרנפים.