כמו כל דבר בישראל בעידן נתניהו, גם הדעות בנוגע לתחקיר "עובדה" על חבר הכנסת מאיר כהן תופסות את מקומן ברשתות החברתיות בהתאם לעמדה הפוליטית המוקדמת. תומכי נתניהו מזהים באופוזיציונר הבכיר איש אלים, מטריד מינית, מחובר עם פושעים ושולט בשוטרים ובאנשי פרקליטות; מתנגדי נתניהו מהפלג המרכזי רואים בו קורבן שווא של עבריין מורשע המחפש נקמה. אם הפיד היה חבר מושבעים אפשר היה לוותר על שלב הצגת הראיות של "עובדה" ולדלג היישר לפסק הדין, שהרי הוא ממילא הוכרע מראש.
האמת היא שתחקיר "עובדה" מחייב קצת יותר זהירות והרבה פחות פסקנות. הוא מעלה יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה, וחרף מסכת העדויות המפורטת שהובאה בו – עדיין רב הנסתר על הגלוי. כהן – שנתפס בציבור הרחב כאיש ישר-דרך ונקי כפיים – עולה מהתחקיר כגבר כוחני, גס רוח, מטריד מינית, משקר, מעלים ראיות, בעל קשרים בעולם התחתון ובעל קשרים מפוקפקים לא פחות במשטרה. רוית בן ברוך, שהיתה מזכירתו של כהן, מכנה אותו "שריף", אבל על פי התחקיר הוא התנהל כמו ראשון הקרימינלים.
עם זאת, הדימוי הבריוני של כהן נשען ברובו על אדנים משפטיים רופפים: טענה להטרדה מינית שמוכחשת על ידי קרבן ההטרדה עצמה (על פי הטענות – בשל העובדה שאמה עבדה בתפקיד בכיר בעירייה ואף זכתה לקידום; אבל אולי גם פשוט מתוך חשש לשמה ולשלומה); עדויות אנונימיות, שתמיד סובלות מחוסר אמון הציבור; עדות שמיעה של בן ברוך, אישה מרשימה ואמיצה (שמצדיקה לבדה את פתיחת החקירה מחדש), שהיתה חברתה של ח', האישה אותה הטריד לכאורה כהן; ועדותו של דורון ביטון, מי שהיה עוזרו של כהן בעיריית דימונה, אדם שהורשע בפרשה בשתי ערכאות ושמודה כי היה נכון לנקום בכהן לאחר שפוטר מהעירייה (כהן טען בעבר שביטון איים עליו במילים "מי שפוגע לי בפרנסה – אני יורה לו בראש").
אלו מצטרפים לפרטים מטרידים ומגובים בעדויות כמו סילוקה העברייני של קלטת בה סיפרה ח' על המקרה, הפסקתה התמוהה של החקירה בעקבות הוראה "מלמעלה", ומנגנון אפקטיבי להחריד של הטלת מורא ברחבי העיר ("לא זכור לי מפעל השתקה והפחדה כמו זה", אמרה השבוע אילנה דיין). זה פאזל עוכר שלווה – אבל הוא עדיין לא הושלם. החלק המשמעותי מכל – האמת בנוגע להטרדה המינית שהניעה את הסיפור – עדיין חסר בו.
אבל האמת הזאת קיימת. אל תטעו: היא לא נמצאת באמצע, בין הקוראים לערוף את ראשו של כהן לאלו שמבטלים את העדויות בבוז. אין כאן אפילו ויכוח שמתנהל בשטחים האפורים של ההטרדות המיניות. זה לא מורכב; יש כאן צמדים של גרסאות ואמיתות חד-משמעיות, כי סיפור המעשה מחייב אמיתות כאלו: כהן הטריד מינית – או לא; הוא בדה קנוניה נגדו והוליך את ביטון לכלא – או לא; הוא קבר חקירת משטרה – או לא. התחקיר הלך כברת דרך לעבר האמת, אבל לא הצליח להביאה אל אור המסכים כל עוד ח' עומדת בהכחשתה ובשתיקתה והמדינה לא משתמש בכלי העבודה הפליליים. "עובדה" חפרה את גופת הפרשה מתוך הקבר; עכשיו המשטרה צריכה לבצע את הנתיחה, והפעם – כמו שצריך.
ראש שהמציא קנוניה
קשה להחליט מה מקומם יותר בפרשה. האפשרות שכהן הוביל בכזב למאסרו (למשך שנה וחודשיים) של אדם חף מפשע היא מזעזעת. זה פשע ברמה מאפיוזית. לצדה בולטת סגירת תיק החקירה, בטיימינג דרמטי ובניגוד לדעת החוקר כפי שהובאה בתכנית. זו סירנת אזהרה מהבהבת שחורגת מהמקרה של כהן. החוקר, נמרוד דניאל, כתב בעבר בפוסט בפייסבוק – בעקבות סגירת החקירה – ש"נאיבי מי שחושב שחקירות בכירים מתנהלות כמו חקירות בעניינים של אדם מן היישוב". זה צריך להטריד את כולם: תומכי נתניהו יכולים לראות בזה הוכחה לשחיתות במערכת אכיפת החוק; מתנגדי נתניהו יכולים לראות בזה הוכחה לטיפול הכושל בבעלי כוח. הנה, סוף סוף, משהו שיכול לאחד את הציבור בישראל.
אבל אלו, בכל זאת, עדיין ספקולציות. אפשר בינתיים להתקומם מהדבר שנראה כברור ביותר בפרשה: נגד כהן עומדת שורה של תלונות על הטרדות מיניות. ח' היא לא היחידה. תחקיר "עובדה" הזכיר שלוש עדויות נוספות. על פי הסיפורים, האירוע שבו ניסה לנשק את ח' לא מקרה חד-פעמי; מדובר בדפוס פעולה.
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שעוד אותו ריח ריקבון נשאר. צירוף המושגים "מאיר כהן", "הטרדות מיניות", "קנוניה" ו"סגירת חקירה" הופיע כבר לפני חמש שנים, באותו המקום בדיוק – "עובדה". אז נחשף לראשונה החשד שכהן בישל סיפור קנוניה נגדו על מנת לחסל את הטענות על עבירות מיניות (ועבירות שחיתות אחרות) שצפו שוב כשכיהן כשר הרווחה. כן, בדיוק כמו הסיפור עם ביטון, רק כשבמקום אדם נקמני אחד – כנופייה של קושרים. וגם אז, כמו עם ביטון, זה הצליח.
רונאל פישר, עורך דינו של כהן ומי שהיה מקושר היטב במשטרה, ובפרקליטות ובתקשורת, רקם על פי התחקיר בדיה מתוחכמת: הוא גייס אדם ש"יתוודה" על הניסיון לתפור תיק לכהן. התחקירן מתן גז איתר את העד, ונס לי ברדה ושרית מגן הקליטו אותו מודה שהתפקיד נכפה עליו ושחתם על תצהיר שקרי על מנת לשמור על פרנסתו. עוד קודם לכן הפך פישר למושא חקירה בעצמו, כשנחשף בקשרי שוחד עם חוקר המשטרה ערן מלכה ועם פרקליטת מחוז תל אביב רות דוד. אבל תרגיל הקנוניה כבר השיג את מטרתו, והחקירה נסגרה – באותה הוראה מסתורית מגבוה, בדיוק ברגע שבו החוקרים התכוונו לתשאל את הנשים עצמן. "מאיר השיג את שלו", הסביר העד המגויס שלום בר-אבי, "אף אחד לא מדבר על זה יותר, אף אחד לא ידבר על זה יותר". הוא צדק.
מושחתים מכל הצדדים
אי אפשר להימנע מדיון בהיבטים הפוליטיים של הפרשה. אי אפשר לעשות זאת לא רק משום שכהן הוא נבחר ציבור, אלא משום שהוא גם חבר של כבוד במסדר אבירי המלחמה בשחיתות של יש עתיד. זו המפלגה שהגישה הצעות חוק למאבק בשחיתות, שפרסמה תכנית למלחמה בשחיתות, שהסבירה למה זה לא "רק לא ביבי" אלא "מושחתים נמאסתם". העובדה שכהן שרד את תחקיר "עובדה" מ-2015, היה לאחד מבכירי המפלגה ואף עמד להתמנות כיו"ר הכנסת מטעמה (אולי בכל זאת צריך להודות לגנץ שמנע זאת) – סמל שלטון ומופת של ממלכתיות – היא כשלעצמה כתם לא קטן על התדמית הנקייה שמבקש יאיר לפיד לטפח. היום, אחרי תחקיר שני ומטריד אף יותר, המפלגה לא יכולה להמשיך לרחוץ בניקיון כפיה.
אפשר לקוות שלפיד למד משהו מתקרית האש האחרונה שבה נפל איש יש עתיד חלל לזרועות המודיעין של "עובדה". אז, כשיעקב פרי נחשף כשקרן וכמדליף מחקירות משטרה, הגן עליו לפיד ותקף את "עובדה" שלקחה לעצמה "תקן של שופט, חבר מושבעים ותליין". רק כשפרי החליט בעצמו להתפטר הודיע לפיד שהוא "מעריך את החלטתו המשקפת את ערכי יש עתיד והנורמות הציבוריות שחרטה על דגלה". אם הנורמות האלו עדיין חרוטות שם, כדאי לבחון איך הן משתקפות בפניו של מאיר כהן.
אבל מי שחייב לבחון את עצמו הוא בראש ובראשונה כהן עצמו. לפני שבע שנים, בנאומו הראשון כחבר כנסת, אמר כהן כי "המשימה החשובה ביותר המוטלת על כתפינו היא השבת אמון הציבור שאבד בנבחריו". כל עוד אופף ערפל כבד כל כך של תלונות וחשדות את כהן, הציבור לא יוכל לתת בו אמון. אם כהן באמת חושב שזו המשימה החשובה ביותר, עליו לפעול כדי להעמיד בפנינו תשובות לשאלות שנותרו פתוחות: מהתלונות על ההטרדות המיניות, עבור בהתקשרות עם איש העולם התחתון ועד סגירת החקירה בנסיבות מתמיהות. ואם המשטרה תחליט לפתוח את החקירה מחדש – וראוי שתעשה זאת – על כהן גם, לכל הפחות, להסיר את חסינותו.
כהן הבטיח להשיב את אמון הציבור בנבחריו. עכשיו הוא צריך לקיים.