על העיוורון

בפיגוע אמש בבאר שבע נהרגו שני בני אדם: עומרי לוי, שנורה על ידי מחבל פלסטיני; והפטום זרהום, פליט אריתראי שנורה על ידי קצין ביטחון, ואז ביצעו בו כמה עבריינים וידוא הריגה.

(לא אוסיף כאן את הסרטון המזעזע, אך אני מציע לכל מי שיכול לעמוד בכך לצפות בו. במציאות המכוערת צריך להביט נכוחה)

הזיהוי השגוי והירי של הקב"ט ראוי לבדיקה; ניסיון הלינץ' האזרחי – ובכן, כאן כבר אין מה לבדוק. זו ברבריות ללא כחל ושרק. הרי גם לו היה זרהום מחבל, ברור שהוא כבר "נוטרל", כמאמר המונח הסטרילי שאימצנו לעצמנו כדי לסמן פריקת מחבל מנשקו. ובכל זאת, הבריונים צמאי הדם – והנה מונח לא סטרילי אלא תיאור מציאות כהווייתה – חובטים בו בחמת זעם מתוך מטרה ברורה. לא "נטרול", לא מניעת הסכנה; הרג. מכות על מנת להרוג.

את הבריונים הללו יש להעמיד לדין פלילי, אך הדיון הציבורי לא צריך להסתפק בהם. הם הרי פועלים בחלל שמתווים נבחרי ציבור, מובילי דעת קהל, מתלהמי פייסבוק. הם פועלים ברוחם של פוליטיקאים "ביטחוניסטיים" כינון מגל ו"שקולים" כיאיר לפיד, שקוראים להם "להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא יישאר בחיים" ו"לא מוכנים לקיים דיון" בנושא. הפוליטיקאים האלה, שמאמינים שמותו של מחבל בזירת פיגוע הוא כמעט הכרחי, הם שמעניקים רשיונות למשפטי השדה שעשויים להסתיים בדין שגוי ובלינץ' מזעזע כמו אמש. הפוליטיקאים האלה מלבים את האש ומושכים את השטיח מתחת לכל ניסיון להכניס פרמטרים של מוסר, או סתם שיקול דעת, למציאות המטורפת שבה אנו חיים. במציאות הזאת, כל אחד מאיתנו נתון לסכנת דקירה בזדון, ורבים מאיתנו נתונים לסכנת דקירה בשוגג, ללינץ' או לירי נמהר. והפוליטיקאים הללו – מתלהמים, ילדותיים ונטולי אחריות – לא רק שאינם מסוגלים להתמודד עם המציאות ולהשתלט על האש; הם אף יוצקים לתוכה עוד שמן.

חברה ללא ניצרה

בסוף השבוע אירעו שני מקרים שכמו בישרו על הבאות. בשבת ירה שוטר למוות באדם בבת ים. אותו אדם, שחר ממן שמו, רץ לעבר השוטר כשסכינים בידיו. השוטר, מן הסתם, חש סכנה לחייו וירה. האם פעל כשורה? מוקדם לדעת. זה, מן הסתם, יתברר בחקירת המשטרה. אבל צריך להיות תמים כדי לנתק כל קשר בין המקרה – אדם שאוחז בנשק קר נורה למוות – ובין המציאות ותפיסת המציאות שבה אדם האוחז בנשק קר במטרה לפגוע הוא בן-מוות (מגל: "בנאדם שמאיים בסכין, צריך לירות לו כדור בראש"; לפיד: "מי שמוציא סכין, צריך לירות בו כדי להרוג"). האם ממן היה נורה למוות גם, נניח, לפני חודשיים? נניח, במצעד הגאווה בירושלים? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו היום – אלא אם אותו אחד הוא יאיר לפיד, שמבחינתו במקרים כגון אלו צריך לפעול ו"לא להתחבט". חוק העונשין? נהלי פתיחה באש? סתם שיקול דעת? הצחקתם את לפיד.

יום קודם לכן דיווח אלי סבתי ב-mynet (פורטל המקומונים של ynet) על תפנית בחקירת המשטרה בנוגע לאירוע בתחנה המרכזית בעפולה. על פי סבתי, המשטרה בוחנת כעת את האפשרות כי איסראא עאבד, שנפצעה באותו אירוע באורח בינוני מאש אנשי הביטחון בעודה אוחזת סכין, לא התכוונה לבצע פיגוע. האירוע הזה הוא ממילא אחד מסמליו הנפיצים של גל הטרור הנוכחי. מחד, הוא מבעיר את הזעם הפלסטיני; מאידך, הוא מעורר תמיהה בקרב ישראלים רבים נוכח מה שנראה כשימוש מופרז בכוח לשם עצירת אישה שאוחזת סכין ולא מנסה לתקוף איש (ואפילו היא מחבלת בכוח). האירוע עמד גם במרכז דיון טלוויזיוני סוער בין אורלי וילנאי ("האויב שלך הוא אישה עם סכין?") לינון מגל ("בוודאי"). לאור זאת, הדיווח של סבתי (שכמעט ולא זכה להתייחסות בתקשורת הארצית, ועדיין ראוי להתייחס אליו בזהירות) עשוי להתגלות כדרמטי. אם יתברר שעאבד אינה מחבלת כלל, זו תהיה נקודת זכות גדולה ליושרה הישראלית – וכתם שחור ענק לא רק על יכולת האבחנה של מגל, אלא גם על מדיניות האצבע הקלה על ההדק שהוא מבקש להנחיל בישראל.

מקרי הירי בממן, בעאבד ובזרהום הם שלושה אירועים שמלמדים על המדרון החלקלק בו מידרדרת החברה הישראלית בימים אלה באמוק של זעם ובעתה. במדרון הזה מחליקים אנשים שקולים ונורמטיביים לצד בריונים אלימים ונקמניים. החברה הישראלית היום היא חברה שאיבדה את נצרת האבטחה.

פוליטיקאים כמו מגל ולפיד מרבים (לא בלי צדק) לגנות את ההסתה מהצד הערבי והפלסטיני, אך מגלים עיוורון מוחלט בנוגע לחלקם בהסתה ההפוכה. זה שמגל זועק באולפנים כאילו הוא לא חבר הקואליציה שלא מצליחה להשליט ביטחון במדינה – ניחא. זה שלפיד מתמקד במתקפות מרוכזות על השמאל רפה הכוח כאילו הוא לא איש אופוזיציה אלא חבר קואליציה בעמדת המתנה – ניחא.  אבל על כך ששניהם, כאנשי ציבור כריזמטיים ורבי השפעה, מלבים אווירה מיליטנטית, פראית ושטופת פחד וכעס – על כך אין מחילה.

מגל ולפיד (ודומיהם) לא מתכוונים, חלילה, שמילותיהם יתורגמו לפיגועי נקמה ולמעשי לינץ'. אבל זה מה שקורה כשבמקום לדרוש מהמדינה ליטול אחריות, מטילים אותה על מי שאינו מסוגל לשאת בה. זה מה שקורה כשנותנים אקדח טעון בידיו של אדם זועם ומפוחד (ולא רק לתפארת המטאפורה). זה מה שקורה כשזורעים מילים לרוח. אנחנו קוצרים סופה.

ועד שנדע האם מותו של שחר ממן היה מוצדק, והאם הירי באיסראא עאבד היה מחויב המציאות, מוטל לפנינו, דומם ומדמם, הפטום זרהום: פליט אריתראי, בן 29, מוכה אדם ומוכה גורל. כאן לא נחוצה חקירה. זרהום איננו מחבל. הוא לא סיכן איש. הוא פשוט נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אני לא מתכוון רק לכך שהוא נקלע לתחנה המרכזית בבאר שבע בזמן פיגוע. גרוע מכך; הוא נקלע למדינת ישראל בזמן מתקפת טרור. יש אנשים שעבורם התזמון הגרוע הזה הוא כמעט גזר דין מוות.

הדם של הפטום זרהום נשפך אמש על מרצפות התחנה המרכזית בבאר שבע. הוא מתערבב בדם של איסראא עאבד, בדם של שחר ממן, בדם של אורי רזקן שנדקר על ידי יהודי בקרית אתא, בדם של הבדואים והפלסטינים שנדקרו בדימונה, בדם של המחבלים הפלסטינים ובדם של הקורבנות היהודים. הכל מתערבב בבליל הסמיך הזה: שנאה, פחד, זעם, נקם. אפס ריסון, אפס שיקול דעת. רק אלימות נטולת הבחנה.

• ירי על מנת לסגור חשבון: הפופוליזם של חיסול המחבלים

מוסר יחסי

ב-12 באוקטובר 2000 התרחש ברמאללה אחד האירועים המזוויעים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הלינץ' בחיילי המילואים ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי. האירוע הזה נחקק בזיכרון הציבורי כדוגמה יוצאת דופן אפילו בקנה המידה האלים של הטרור הפלסטיני לברוטליות חייתית. בשבוע שעבר, במלאת 15 שנים ללינץ', היו מי שהעלו את זכרו ברשתות החברתיות – אם כדי "להזכיר עם מי יש לנו עסק", ואם כדי לזרוק עוד כמה זרדים אל מדורת השנאה ולחמם את הדם מול האש המיתמרת.

אין דין הלינץ' ברמאללה כדין הלינץ' בבאר שבע. ברמאללה ההמון עשה שפטים בחיילים ובגופותיהם. בבאר שבע נמצאו מי שיגנו על זרהום מפני הבריונים. אבל בבסיסם של מעשי לינץ' עומד אותו יסוד אנושי-חברתי אלים ורקוב שאין להכחישו.

השבוע שיתפו רבים את תמונות המחבל בן ה-13 בבית החולים. בשעה שהם חשפו את השקר הגס (והאווילי) של אבו מאזן, הם חשפו גם את צביעותם-הם; רבים מהם שיתפו ימים אחדים קודם לכן את הסרטון בו שרוע אותו ילד-מחבל על הקרקע לצד קריאות לחסלו. רבים מהם קראו (ועודם קוראים) לחסל מחבלים (גם לאחר ניטרולם, למען יראו ולא יעשו תואר ראשון על חשבוננו). התמונות הללו מציגות אולי את עליונותה המוסרית של ישראל על פני אויביה, אך לרבים מהאנשים ששיתפו אותן די באמירת האמת הגלומה בהם כדי לטעון לעליונות מוסרית כזאת. גורלו של המחבל לא מזיז להם כהוא זה; הוא רק כלי שרת במלחמה נגד שקריו של אבו מאזן. מעניין מה היה קורה אם הוא היה נהרג בזירת הפיגוע, כמצוותם. איך היו מציגים אז את אבו מאזן בקלונו? ובכלל, אם כבר מנופפים באמת, לא מוטב להודות בה ולהכריז שהיית מעדיף לראות את המחבל מת מאשר לנופף בטיפול האנושי והמסור שהוא מקבל?

ובינתיים אנחנו ממשיכים לנהל את חיינו בתוך מציאות שהולכת ומאבדת כל רסן. בתחומים השחורים-לבנים של המציאות הזאת, מחבלים פלסטינים מכל גיל ומין מגיחים עם סכינים ודוקרים יהודים. וזו מציאות איומה, מפחידה, משתקת. אבל הסכנה האמיתית ממתינה בשטחים האפורים שלה, במקומות שבהם היא מתערפלת ומסתבכת. במקומות שבהם ההבחנות הפשטניות בין מחבל לחף מפשע מיטשטשות. יש פוליטיקאים שלא אוהבים את המורכבות הזאת. אבל המציאות לא שטחית כמו פוסט פייסבוק של פוליטיקאי. היא מסובכת. והיא לא מפסיקה להסתבך.

והנה המציאות המטורפת הזאת, באילוסטרציה מדממת בתחנה המרכזית בבאר שבע: קצין ביטחון בדואי יורה באריתראי, ואז עובר אורח יהודי מטיח ספסל בראשו. בנסיבות אחרות – נניח, לפני עשרה ימים בדימונה – אותו בדואי היה עשוי להידקר על ידי יהודי בפיגוע נקמה. בנסיבות אחרות – נניח, אתמול בבוקר בגבעתיים – אותו אריתראי היה עשוי להחליף את פועל הניקיון הערבי כיוון שאפשר לבטוח בו. בנסיבות אחרות – נניח, לפני שבוע בקריית אתא – אותו יהודי היה עשוי להידקר על ידי יהודי אחר שהיה טועה לחשוב שהוא ערבי. הנה המציאות המורכבת שאליה מסרבים פוליטיקאים שטחיים להישיר מבט, המציאות שבה אנו חיים היום: כולם מסוכנים, כולם חשודים, כולם צריכים להציץ כל הזמן מעבר לכתף. אין לאיש חסינות מפני פיגוע לאומני, פיגוע נקמה, פשע שנאה, ירי בשוגג, טעות בזיהוי. האלימות עיוורת.