״יש דמות שאיננה בפוליטיקה הישראלית, קוראים לה חסיין עבאס. הוא בחור ערבי צעיר שעובד בבית של הבת שלי, הרי יש לי ילדה אוטיסטית, הם 24 שגרים ביחד, ושמונה מהם נכנסו לבידוד השנה, שזה סיוט בבית קטן. וחסיין עבאס היה שם בבגדי מגן מלאים איתם 14 יום בבידוד. זה שינה אותי. ורסיות של הסיפור הזה שינו את החברה הישראלית, כי בבתי חולים כולם על הצוותים הרפואיים וראו אותם וזה ערביי ארץ ישראל. כן, משהו השתנה, משהו עמוק, ואפשר בהחלט להקים ממשלה שהם יתמכו בה. הם לא רוצים לשבת באף ממשלה, אבל לשתף איתם פעולה, שהם יהיו חלק מוועדות חשובות בכנסת, שהם יהיו חלק מקבלת ההחלטות, שהבעיות האמיתיות שלהם יטופלו".
כך ענה יאיר לפיד על השאלה ״אתה יכול לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת בהקמת הממשלה הבאה?״ בראיון הבחירות שלו ב״ועידת האנשים של המדינה״ מבית ידיעות אחרונות, בתשובה שהיא כנראה הדבר הכי ״יאיר לפיד״ ששמעתי בחיים שלי, וזאת תחרות קשה בהתחשב בכך שגדלתי ברעננה. הגישה של יאיר לפיד בנוגע לסוגיה האולטרה-מהותית של הקמת ממשלה בתמיכת המשותפת השתנתה בגלל חוויה אחת שעבר עם בנאדם שלפיד קורא לו חסיין עבאס (אבל בהתחשב בזה שמדובר בלפיד בטח שמו הנכון הוא מחמוד או פרדי או נורית), שבסיטואציה אנושית לחלוטין נהג בצורה אנושית לחלוטין? זה מה שגרם ללפיד לשנות את התפיסה שלו בנוגע לשיתוף פעולה עם מפלגה ערבית? מה?
בואו נתחיל, ברשותכם, מהשקר שנמצא בבסיס החרטוט, מהבולשיט העשיר שמתוכו מכה החרטא שורשים, אם תרצו. הסיבה שיאיר לפיד שינה את דעתו בנוגע לערבים היא שביבי עשה את זה קודם. נקודה. בדף המסרים שביבי מקדם במשך שנים הערבים היו לא לגיטימיים ומי ששיתף איתם פעולה היה לא לגיטימי, ולפיד התיישר לפי הנראטיב הזה. עכשיו ביבי שינה את דף המסרים, ולפיד התיישר לפי הנראטיב החדש. זה הכל. שום עובד ערבי ושום כלום. עד שביבי לא התחיל לחזר אחרי הקול הערבי ולשתף פעולה עם מנסור עבאס ורע״מ, לפיד לא היה מרשה לעצמו להתבטא ככה בנוגע לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת גם אם הסניטר בבית של הבת שלו היה הנביא מוחמד. לפיד אוהב ערבים בדיוק במידה שביבי מרשה לו ולא מיליגרם אחד יותר, ושום אנקדוטה, מרגשת ואותנטית ככל שתהיה, לא תשנה את זה. והניסיון לטשטש את האמת הזאת בעזרת סיפור אישי כואב ומורכב לא יעבוד פה. אנחנו זוכרים, יאיר.
לפיד היום: אני זה שהובלתי את המהלך שאמר שאין בעיה להקים ממשלה עם המשותפת.
לפיד אחרי הבחירות זורק את האחריות על גנץ ומפחד לומר שעמד מאחורי המהלך (אף ששלח ניהל את המגעים) pic.twitter.com/32gJOJloSW
גם הניסיון להחזיר את הציבור בתשובה בהתאם להיפוך הצבוע הזה לא יעבוד. ״ורסיות של הסיפור הזה״ לא שינו את החברה הישראלית, ויותר מזה – אין שום קשר בין הסולידריות שאנחנו מרגישים עם ערביי ישראל בראי הקורונה לבין הלגיטימציה של הנציגים שלהם בכנסת. ערבים ישראלים לא צריכים לעמוד במבחני אזרחות-טובה כדי שתהיה מוכן להכיר בבחירה שלהם כלגיטימית, יאיר. אתה מנסה לצייר עולם בו כל היהודים חשבו שהערבים הם ״מהרעים״ ולכן פסלו את איימן עודה, ועכשיו לאור הקורונה גילינו שהם גם אנשים בשר ודם שעובדים במקצועות חיוניים כמו ״רפואה״ ולא רק עוסקים כל היום בחבלה, ולכן נהיה פתאום מוכנים לשתף פעולה עם האנשים שהם שלחו לכנסת. בפועל, אתה פשוט מנסה להצדיק את ההיפוך שלך ולצאת כמה שפחות פיתה. לא יעבוד.
לפנק, לפנק, לפנק
הייתם מצפים שהעיתונאים ששמעו מלפיד את החרטא הזאת יעמתו אותו עם משהו: עם חוסר העקביות, עם הגזענות המוסווית, עם אי-היכולת להציג אלטרנטיבה לביבי בסוגיות יסודיות. אבל כלום. שום דבר. זה היה הראיון הכי מפנק שראיתי בחיים שלי. באמת, זה היה כפסע מפדיקור. השאלה הקשה ביותר שנשאלה שם, על ידי הפרשן הפוליטי יובל קרני (שבאמת ניסה), הייתה: ״ראשי מפלגות אחרות לא מסכימים להמליץ עליך. מה הם רוצים ממך?״. שאלה שעליה ענה לפיד: ״אני מתעלם ממך, אני רוצה לדבר עם דנה״, ואשכרה המשיך לדבר עם דנה ספקטור. בצדק מבחינתו, כי היא אמרה לו – ובחיי שזה ציטוט מדויק: ״אני מכירה אותך מידיעות, אני יודעת איזה בנאדם מקסים אתה. וגם מגיע לך, מגיע לך להיות ראש ממשלה, על זה שעמדת על העקרונות שלך. מעריצה אותך״. ואז המשיכה לשאול: ״אני אגיד לך מה כן ראו בטלוויזיה עליך, מה כן הרגשתי, סתם כי אני מרגישה – שהייתה לך שנה ממש עצובה. מי הכי פגע בך מכל הפוגעים? מי הכי תקע לך סכין בגב?״.
אני אגיד לך מה אני מרגיש, דנה, סתם כי אני מרגיש: אני מרגיש שיושב מועמד לראשות הממשלה, בוועידה של עיתון בו הוא כתב במשך שנים ושאחרי המעבר לפוליטיקה המשיך להיפגש עם המוציא לאור שלו, כשאותו מוציא לאור כרגע נשפט על מתן סיקור חיובי כשוחד לראש ממשלה, והמועמד הזה מקבל שאלות מפנקות ברמה שהייתי בטוח שבאיזשהו שלב הן יגיעו עם ביצה, ובנוסף את אומרת לו שמגיע לו להיות ראש ממשלה. את שואלת אותו שאלות שאפילו שמעון ריקלין לא היה מעז לשאול את ביבי, וזה מרגיז אותי מאוד, דנה. מאוד.
כי קל למסגר את הבחירות האלה (ואת השלוש שבאו לפניהן) כקרב של ״טובים מול רעים״ כשבצד אחד עומדים בני האור שאכפת להם מהדמוקרטיה, ובצד השני עומדים בני החושך שמחפשים להשמיד אותה, אבל רגעים כאלה גורמים לי להרגיש שזה קרב של הרעים מול הרעים. שזה עוד סיבוב במלחמה בין נוני מוזס והאליטה הישנה שלו, לבין משפחת שלדון אדלסון המנוח והאליטה החדשה שלהם, כששני הצדדים משקרים לבוחרים שלהם, עושים עלינו תורות, מתחרים ביניהם מי יצליח לגרום לנו להרגיש שהצבענו מרצוננו למועמד שלו. ומגיע לנו לקבל נציגים אמיתיים בכנסת. בכל זאת, חלקנו רופאים.