השבוע נציין 8 שנים מאז לכתו של אבי. 8 שנים בהן הכאב לא מרפה, הגעגועים אליו לעולם לא מפסיקים, הרצון הזה שיחזור רק לחיבוק אחד אחרון כי לא הספקתי להפרד ממנו, לא אמרתי לו מספיק שאני אוהבת אותו, לא ציינתי בפניו כמה הוא חשוב עבורי. משענת. אבא.
אחרי כמה שנים הגיעה ההשלמה עם זה שהוא לא נמצא איתי פיזית. אני לא מגדירה עצמי כאדם רוחני אבל תמיד ברגעים הכי קריטיים בחיי הרגשתי שהוא שם, שומר, מלווה, לא עוזב לעולם, זה קרה לי חזק מאוד בשבוע הגמר של האח הגדול. הרגשתי שהוא איתי, דיברתי אליו בלב, הודיתי לו שליווה אותי עד לנקודה הקריטית ההיא כי הזכייה האמיתית היא לא הפרס הכספי אלא שינוי תודעתי אצל כל כך הרבה אנשים. הכרעת גורלם של מיליוני יצורים אומללים שאנשים בחרו לעזוב אותם לנפשם. הרגשתי גם שם שהוא איתי.
תמיד ציון יום המוות שלו גורר דברים אחרים. חלומות, יותר נכון סיוטים, שמחזירים את הטראומה הנוראית של רגע הידיעה שרגע אחד היה לי אבא ושנייה אחת של המילים "אבא מת" והחיים טרפו אותי יחד איתם.
כשציינו שנה למותו הכנתי סרטון זיכרון קצר עליו, הסרטון מתחיל כשאבא שלי מצולם ביום הולדתה הרביעי של אלונה, כשנשאל במה יברך אותה וגיסי אומר "הרבה כסף, הרבה מאוד כסף" ואבא שלי אומר לו "לא, כסף זה דבר חשוב מאוד בחיים אבל זה לא הכל". לשמוע אדם שהיה לו הכל והגיע לחיות במכולה בקיבוץ יחד עם העובדים התאילנדים אומר את זה רק הרגיש לי איזה איש גדול הוא.
קורבנות שאפילו לא נחשבים לקורבנות
המון אנשים מגיבים לי בפייסבוק וכותבים "תפסיקי לקרוא לאנשים רוצחים ואז אולי יקשיבו לך", כשאני מבקשת לראות ציטוט שלי אומרת או כותבת את זה, הם נעלמים. זה לא יכול להיות נכון, כי הרי אם אני מכנה מישהו רוצח אז גם אני רוצחת, ואם אני רוצחת אז בטח שאבא שלי היה - כי הוא היה בעל מפעל לנקניקים.
כל ביקור ברפת בו אני רואה את הפרדת האימהות מצאצאיהן מחזיר לי את טראומת מותו של אבי. אמא כאן, תינוק כאן, וזהו. לעולם לא יהיו יחד יותר ומי כמוני מבינה מה זה כאב של אובדן, של שכול.
אני לא מזלזלת במותו של אף אחד גם לא בכאב של אף אחד. כאב אישי על מישהו הוא כל כך חזק, משמעותי ומשנה חיים, אך אני חשה גם כאב על אנשים זרים שרק חיו את חייהם ופתאום הגיע מחבל ובאבחת סכין אחת קצב את חייהם של חפים מפשע ואני מבינה איך זה משפיע אישית ולאומית.
קורבנות שאפילו לא נחשבים לקורבנות.
אני כואבת את כאבם, ראיתי אותם נשחטים, אחד אחרי השני, את הפחד, את ניסיונות המאבק העקרים שלעולם לא יצלחו, שמעתי אותם בוכים, נחנקים מהדם של עצמם ושקט, שקט נוראי שמיד מתחלף בזעקות נוראיות של אחר.
שלשום נשחטו 4 בני אדם בירושלים בסכין שוחטים, ועוד 800,000 בעלי חיים בכל רחבי הארץ. ואני עדיין ילדה שמתגעגעת נורא לאבא שלה ומבינה געגוע וכאב של כל השאר.