אדם בן חמש וחצי. הימים הם של צוק איתן. הוא נולד בעופרת יצוקה. באמצע עברנו את עמוד ענן. כך מתגלגלים להם חייו ממלחמה למלחמה, והשלום עוד לא דפק בדלת. הוא גם לא הופיע בחלומות עם אף מלאך. הטלוויזיה לא מפסיקה לייצר עולמות: "לוגי" משדר עולם קסום ומופלא, ערוצי החדשות משדרים את העולם האמיתי - מלחמה. הרוגים. ילדים הרוגים. ילדים מפוחדים. הוא מבין שלמבוגרים עולם אחר, שנכפה עליו מדי פעם כשיש אזעקה. בשבת שיחק אצל השכנים בבריכה הביתית עם החבר שלו אור. הם דיברו על גלקסיות והתווכחו אם יש להן סוף או אין להן. על מלחמות הם לא דיברו. גם לא אם יש להן סוף או אין להן.

בשבת בלילה יסמין לא נרגעה. הצעתי למוסא שיבוא עם הילדים לאסוף אותי מההפגנה בתל אביב. כך נקלע אדם להפגנה הראשונה שלו נגד המלחמה. הוא ראה מלא שוטרים ברחבת הבימה דוחפים אנשים בכוח לאחור. אנשים צעקו "דמוקרטיה! דמוקרטיה!". אדם שיודע מה זה גלקסיה אינו יודע עדיין מה זה דמוקרטיה, למרות שגם את זה מסבירים יפה בלוגי. למה? כי דמוקרטיה זה לא ענין של הסבר, היא נבחנת רק ברחוב. אתמול הוא הבין שלפעמים צריך להפגין למען הזכות להפגין. ראיתי את החרדה עולה על פניו. אמרתי: בכל זאת, תראה איזה יופי שיש כאן מפגינים יהודים שעומדים באומץ מול השוטרים והאחראים, כי הם רוצים שערבים ויהודים יחיו ביחד בשלום. לא שמעתי את אנחת הרווחה. למחרת הבנתי מדוע.

יאללה נוסעים באוטובוס לג'ימבורי בבת ים. אדם מהסס. סנטימטר מהשער הוא אומר – "זוכרת שנסעתי עם אבא באוטובוס ואיש יהודי הסתכל עלינו כי דיברנו בערבית, ואז הוא שאל את אבא על המלחמה?". מוסא סיפר לי את הסיפור על המבט המרתיע. כשיצאנו לשכונה, אדם סימן לי שאשתוק, כי עמדו שם כמה ישראלים, ואחרי כמה מטרים נתקלנו באיש דתי מבוגר. אדם לחש לי באוזן: "הוא יהודי, אל תדברי ערבית". ברגע אחד כל המילים הגדולות נשברו לי בין השיניים. איך בגיל כל כך קטן, הוא מרגיש לא מוגן כי הוא ערבי. מה איך? זאת הרי המלחמה שבה מתים הילדים. גם ביום בו נרצח מוחמד אבו ח'דיר, אדם שאל אותי: אבל גם אני ערבי, זה אומר שהם ירצחו גם אותי? מה פתאום! אמרתי, יש שוטרים וחוקים ששומרים עלינו (מה יכולתי לומר? הייתי חייבת לשקר). אחרי שראה את השוטרים בפעולה בהפגנה שלשום, מעניין מה הוא חשב לעצמו. האמא הזאת גם לא יודעת להגן עלי, וגם שקרנית.

עם הגב אל הקיר נותרה בפניי רק היוזמה. אמרתי - השפה שלנו היא הערבית והיא שפה יפה, ואנחנו נדבר אותה כי אנחנו אנשים חופשיים. רוב האנשים טובים, גם הערבים וגם היהודים, הנה למשל אור, סלים, נורית, ג'ורג', עוז ולאה וכל האנשים שאנחנו אוהבים. במלחמה יש אנשים עצבניים, הם יירגעו כשהמלחמה תיגמר ויבינו שחייבים לפתור את הבעיות בדיבור ולא באלימות. באוטובוס פטפטנו את עצמנו לדעת, בעיקר אני. זאת הייתה ההפגנה הפרטית שלי. והיא לא הייתה נטולת חששות. אישה בגילי עלתה והתיישבה מולי והקשיבה. אחרי כמה דקות, היא פנתה אלי בערבית מצרית קולחת - איך קוראים לתינוקת? בת כמה היא? אל תסעו לגעש, עדיף לחורשת טל. ועוד כל מיני דיבורים של ימים רגועים. איחלה לנו ליהנות איחלתי לה בחזרה, וירדה. היא לא ידעה שהשיחה עמה בערבית הפיגה מעט את אפקט המבט המאיים ההוא. המסר: הערבית שלך לגיטימית, משמע, אתה לגיטימי.

לא רק על הזכות לדבר יש להפגין, אלא גם על הזכות לדבר בערבית ועל הזכות לחיות כאדם שווה וחופשי גם כשאתה לא נמנה עם הרוב. כי זאת מהותה של הדמוקרטיה. אך מעל לכל, על הזכות לצאת נגד המלחמה חייבים להפגין כי דמוקרטיה לא תיכון בצלם של מלחמה, כיבוש ומצור.

אסמא אגבאריה זחאלקה היא פעילה פוליטית העומדת בראש מפלגת דעם