אני אזרח סוג ב'. בשבוע שעבר חתמה כנסת ישראל על תיקון לחוק הפונדקאות והזכירה לי את זה, מה שגרם לקהילה הלהטב"קית לא לעבור לסדר היום, להכריז על שביתה ולצאת להפגין ברחובות. אבל האמת היא שבמדינת ישראל ב-2018 להיות אזרח סוג ב' זה לא נורא. יש כאן גם אזרחים ששווים פחות מזה.
צריך להודות באמת: בהיררכיה של המוחלשים, גברים הומוסקסואלים נמצאים במקום טוב למעלה. תראו את צעדי המחאה של הקהילה שמתחילים היום ותבינו כמה כוח יש לנו. בשונה ממיעוטים אחרים, אנחנו יודעים איך לגייס את הנציגים שלנו בתקשורת, בהייטק, במשרדי הממשלה ולאחרונה גם בצה״ל כשאנחנו רוצים שישמעו את הזעקה שלנו. אבל זה גם הזמן לשאול - למה סף הרגישות שלנו נמוך כל כך?
בשנה האחרונה החליטו ארגוני הנכים בישראל לצאת למאבק על הקצבאות שלהם - מאבק קשה שכלל חסימות כבישים, שביתות רעב ומאהלי מחאה. הקהילה הגאה לא הייתה שם. בשנה שעברה, כאשר לבני העדה האתיופית נמאס מהאלימות המשטרתית ומהאפליה במקומות העבודה, הקהילה שלנו שתקה. אף אחד מראשיה לא מצא את המאבק שלהם כמספיק חשוב בשביל לשבור שורה ולצאת לצעוד לצידם ברחובות. כך היה גם במחאת הפליטים ובמחאה על האלימות במערכת הבריאות. שתקנו.
גרוע מזה: אפילו נושאים שנוגעים בבטן הרכה של הקהילה לא הצליחו להרעיד את אמות הספים שלה. לסביות נאבקות על הזכות להירשם כאימהות לילדיהן; הקהילה הטרנסית לא מוצאת מקומות עבודה, אחוז ההתאבדות בקרבה גדול בהרבה מזה של שאר חברי קהילת הלהט״ב, ונשים טרנסג׳נדריות מגיעות באחוזים חריגים לזנות.
אבל זה לא מוציא אותנו לרחובות. מה שמוציא אותנו לרחובות הוא הזכות לפונדקאות.
סולידריות היא חובה
זה לא חייב להיות ככה. ההיסטוריה מוכיחה אחרת. קחו למשל את ה-LGSM (לסביות והומואים למען הכורים), קבוצה להט"בית שפעלה באנגליה באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת שנרתמה למאבק כורי הפחם נגד ממשלת תאצ'ר. לא רק שהשידוך הלא מובן מאליו בין הקהילה הגאה וכורי הפחם סייע בהצלחת המאבק של האחרונים - הוא גם הצליח לייצר סולידריות בין מיעוטים שלא ידעו קודם לכן עד כמה הם דומים.
זאת לא פריבילגיה של אנגליה - סולידריות בין מיעוטים היא חובה. לצפות מהרוב שידאג לזכויות שלנו זה כישלון ידוע מראש. מי שיש לו את הכל עסוק יותר מדי בדהירה קדימה בשביל להביט לצדדים. אבל מה איתנו? זה מוגזם לצפות שנהיה ערניים גם למאבקים חברתיים אחרים?
ממשלת נתניהו הנוכחית לא מפלה רק אותי ואת חברי הקהילה שלי - היא מפלה את כל האוכלוסיות שלא משרתות את האינטרסים שלה. לצד החוק שקובע שהומואים לא כשירים להביא ילד בפונדקאות, עבר בשבוע שעבר גם חוק הלאום - חוק חמוד כזה שקובע שכל אזרחי ישראל הלא-יהודים שווים פחות. הסערה שהתעוררה סביב החוק עברה ליד ארגוני הקהילה הגאה. נכון, היינו עסוקים במאבק שלנו, וצריך לדעת לרכז כוחות כדי להיאבק. אבל הקשר בין שני החוקים הדוק. כולנו - להט״בים, ערבים, עניים, נכים, פליטים - כולנו מקבלים יחס של אזרחים סוג ב׳. בעיני הרוב השבע אנחנו בדיוק אותו הדבר. אנחנו שווים פחות. במדינה שלנו, כמו שאנחנו לומדים בכל יום מחדש, לרוב לא חשוב להשמיע את קולו של המיעוט. הוא עסוק בלהשתיק אותו.
זכרו את היום
אני לא מבקש מחברי וחברות הקהילה לעזוב את מלאכתם ולהפוך לאקטיביסטים במשרה מלאה. אבל כל אותם הארגונים שקמים היום ומשמיעים את קולה של הקהילה צריכים להישמע תמיד. גם כאשר הנכים הופכים לפנתרים וחברי הקהילה האתיופית יוצאים לרחובות – ובטח כשהצבעים הפחות חזקים בקשת שלנו חוטפים מכות בתחנה המרכזית בתל אביב. המאבק שלנו צריך להיות על שוויון כולל. הזכות שלי להביא ילדים בפונדקאות צריכה להיות שקולה לזכות של זקנים במדינת ישראל לגמור את החודש בלי לבקש אוכל מגמ״חים.
כדי שבפעם הבאה מחאת הרבבות של היום תהפוך למחאה של מאות אלפים אנחנו חייבים להיות שם גם כאשר זכויות של מיעוטים אחרים נרמסות. גם בתוך מיעוטים יש היררכיה. אנחנו נמצאים במקום טוב יחסית; במחאת העדה האתיופית, למשל, אנשים לא יכלו לשבות מעבודתם. יותר מדי חברים בקהילה האתיופית לא יכלו לקחת את הסיכון ולאבד את מקום עבודתם.
אנחנו צריכים לזכור את היום הזה בו אנחנו מוכיחים לכל עם ישראל כמה כוח יש לנו כקהילה. אנחנו צריכים לזכור אותו כדי להשתמש בכוח הזה כדי לעזור לחלשים מאיתנו. ואם אנחנו נהיה שם בשבילם, הם יהיו שם בשבילנו.