איתן שוורץ -
איתן שוורץ|תמונת AVI: mako
התנועה האמריקנית לזכויות האזרח, שסחפה את ארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, לא רק הבטיחה שוויון בין שחורים ולבנים – אלא יצרה עבור האמריקנים מעין קוד מחייב לזכויות אדם בסיסיות. הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות להשכלה, וגם – הזכות לעלות על אוטובוס ולבחור לעצמך את המושב. מי שקיבעה את הזכות הזו בתודעה האמריקאית היא רוזה פארקס, פעילה שחורה מאלבמה שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לגבר לבן. ההתנגדות שהובילה הפכה במהרה לחלק מהאתוס האמריקני, עד שאפילו הנשיא אובמה הצהיר שפארקס היא אחד האנשים שעיצבו את פניה של ארצות הברית.

ולכן, לא קשה לנחש מה הייתה תחושתו של אובמה – או תחושתם של מיליוני אמריקנים אחרים – כשקראו השבוע בעיתון על ההחלטה לאסור גם אצלנו – 60 שנים אחרי פרשת רוזה פארקס - על בני מיעוט מסויים ליהנות משירותי תחבורה ציבורית שוויוניים. אפשר להניח שהדיווחים בתקשורת האמריקנית בנושא החלטת שר הביטחון לאסור על פועלים פלסטינים לנסוע באוטובוסים בשטחים לא הוסיפה לנו נקודות זכות בשאלה סביב דמותה המוסרית של ישראל והתנהלותה מול הפלסטינים.

ברק אובמה (צילום: Pool, GettyImages IL)
הנכס הישראלי הפך לנטל? ברק אובמה|צילום: Pool, GettyImages IL
מי שמבקש להבין את עומק הקרע עם הממשל בארצות הברית ועם חלקים הולכים וגדלים בציבור האמריקני, צריך לראות את ההחלטה המדוברת – שנעשתה באצטלה בטחונית בלי קשר לשאלות של יחסי חוץ – בקונטקסט רחב יותר. בשנים האחרונות ההנהגה שלנו מצטיינת בפעולות שנועדו לקרוץ למצביעים בימין הקיצוני, ועל הדרך – עם או בלי מחשבה – גם פוגעות בדמותה של ישראל בעולם או ביחסים אסטרטגיים עם בת-ברית. הנרי קיסינג'ר אמר באחד מציטוטיו המפורסמים כי לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים;  מה לעשות, שכשלועגים למזכיר המדינה האמריקני בפומבי כדי לזכות בנקודות אצל דעת הקהל בארץ, או מאשרים בנייה מעבר לקו הירוק רגע לפני פגישה בין ראש הממשלה לנשיא, או אוסרים על פלסטינים לנסוע עם יהודים באותו האוטובוס – זו לא סוגיה פנימית בלבד. יש לה השלכות על איך שבת-בריתנו החשובה ביותר תופסת אותנו.

הברית ההיסטורית בין ארצות הברית לישראל התבססה תמיד על התפיסה ששתי האומות חולקות שותפות כפולה: שותפות של אינטרסים – ושותפות של ערכים. במסגרת האינטרסים ארצות הברית ראתה בישראל בת-ברית נאמנה לסחר, קשרים צבאיים, ויציבות שלטונית. ואולם תפיסת האינטרסים המשותפים החלה להתערער בעשור האחרון. האיבה ההולכת וגוברת כלפי ארצות הברית בעולם הערבי והמוסלמי, בין השאר בגלל תמיכתה בישראל, הביאה אמריקנים רבים לשאול את עצמם אם הנכס הישראלי לא הפך לנטל .

אבל גם כשהאקסיומה של שותפות האינטרסים עמדה בסימן שאלה, תומכי ישראל המשיכו לראות בה שותפה לערכים האמריקנים המושתתים על חירות, דמוקרטיה ושוויון; אלא שגם תפיסה זו הולכת ומאבדת תומכים. מדיניותה של ישראל בשטחים, הכוללת בנייה על קרקע שהופקעה מפלסטינים, קיום מערכת כבישים ומערכת משפט נפרדת לישראלים ולפלסטינים, אפליה בכמעט כל פן של חיי היום יום – כל אלו מציירים את ישראל לא כבעלת ערכים דומים לארצות הברית של 2014 – אלא כבעלת ערכים דומים לארצות הברית של ימי רוזה פארקס. הנסיגה במעמדה של ישראל מדמוקרטיה מתוקנת מתרחשת בקצב מואץ דווקא בקרב מי שמזוהה כתומכי הנשיא – צעירים, משכילים, וגם רבים מקרב יהודי ארצות הברית. בקיצור, באמריקה צומח דור אליטות חדש שמחויב לנו ואוהד אותנו הרבה פחות מקודמו.  

אפשר היה לפטור את הקרע ההולך ומעמיק בינינו, אלמלא התלות המוחלטת שלנו –בתמיכת ארצות הברית בזירה המדינית ובהצטיידות צבאית. ההרס השיטתי של יחסינו עם ארצות הברית הוא הדבר האחרון שישראל, המוקפת אויבים ואיומים, זקוקה לו עכשיו, וראוי לנו שנפנים שההתנהלות שלנו מול הפלסטינים היא לא רק סוגיה מקומית ואזורית – היא הולכת ומכרסמת בנכס החשוב ביותר של ישראל – יחסיה החמים עם ידידתנו הגדולה.