אילו אחד מהגברים מבכירי גוגל היה מקבל את תפקיד מנכ"ל יאהו, סביר להניח שהדיון על הג'וב החדש היה מסתכם בזירת הטכנולוגיה, בה היו עוסקים בעריקה המפתיעה. העובדה שמדובר במינוי של אישה למנכ"ל יאהו, ועוד אישה בחודשי הריון מתקדמים, מחזירה את הדיון לוויכוח התמידי שנסוב סביב יכולתן של נשים לשלב בית וקריירה. עצם קיומו של הוויכוח מוכיח לנו שהמהפכה לא רק שלא הושלמה, היא עוד בתחילת דרכה.
מריסה מאייר מגלמת את השלמות האמריקנית: המראה האמריקני המצוחצח, בוגרת לימודי מחשב באוניברסיטה יוקרתית ובכירה בענקית הטכנולוגיה גוגל. היא לבטח אדם אמיץ שבוחר באתגרים: בגיל צעיר ועם לא מעט הצעות עבודה כבוגרת פרינסטון, היא הימרה על חברה קטנה עם 20 עובדים בשם גוגל.
אילו מאייר הייתה חברה שלי והייתה מבקשת את עצתי לגבי המהלך הנוכחי, אמנם הייתי מעודדת אותה, אך ודאי גם מזהירה אותה. הלהיטות לקחת את התפקיד המאתגר הייתה ודאי כובשת את שתינו. היינו יושבות לנו בעמק הסיליקון על כוס קפה מסטארבקס, ודנות באפשרות המדהימה שנפתחת בפניה. הייתי מרשה לעצמי לומר לה שהעולם הטכנולוגי והמתקדם שבו אנחנו חיים משדר אשליה של הזדמנות שווה לגברים ונשים, אך הוא לא באמת מאפשר זאת. גם אם בממשל האמריקני כיהנו לא מעט נשים בתפקידי מפתח, מעט מאוד נשים מובילות את החברות העסקיות הגדולות המדורגות במדדי פורבס ופורצ'ן.
הייתי מזכירה לה כי האתגר עבורה הוא כפול: ראשית, האתגר החיצוני, בעולם העסקי – לא מספיק להגיע לתפקיד, אלא לא פחות חשוב כיצד להימדד בו. העולם העסקי מורכב מלא מעט חבורות של מקטורנים, מועדוני גברים שלנשים קשה להנהיג. זכורה לי היטב ההדחה של קרלי פיורינה מניהול HP, שלוותה בביקורת חריפה על חוסר יכולתה לנהל את החברה. אני לא בטוחה שלא דבקו בביקורת הזו שבבי שוביניזם, שכוסו בשכבה דביקה של שיח פוליטקלי קורקט אמריקני.
אתגר משמעותי לא פחות עבורה, הוא האתגר האישי שלה בבית – מאייר לא יכולה להתעלות מעל השאלות הקשות שמלוות אישה, בין אם מדובר באחות לילה, שחקנית בתיאטרון או מהנדסת תוכנה מוכשרת. היא תמיד תיאלץ לשאול את עצמה את השאלות שהגברים ברובם לא שואלים: האם ילדים יכולים לחיות באושר בבית של שתי קריירות תובעניות, האם בן הזוג יכול לוותר על הקריירה שלו, האם היא תהיה מאושרת בידיעה שתיעדר הרבה מן הבית או האם תהיה מסוגלת לייצר יום עבודה שמאפשר גם זמן לטיפול בילדים. השאלות הללו הן מקור ההתנגדות הכי קשה של כל אישה עובדת. הן המחלה האוטואימונית שתוקפת את הקריירה שלנו; אם לא נענה עליהן, לא נתחמק מהן, פשוט נחדול.
האם יש קריירה שמצדיקה את המחיר?
האם מריסה מאייר שאלה את עצמה את השאלות הללו, אינני יודעת. היא נהגה כשם שרבות מאיתנו נוהגות כשאנו צוללות לעומק ההזדמנויות הנפתחות בפנינו, האישיות והמקצועיות, לא פעם מבלי לדעת כמה זה קשה וכמה זה לא מובן מאליו. העובדה שהיא מביאה לעולם ילד בגיל 37 אולי מעידה על כך שהיא לקחה את הזמן ועשתה מהלך מחושב בחיים האישיים שלה, ואולי היא פשוט לא שאלה את עצמה, עדיין, מי יגדל את הילד הזה בבוא היום.
הייתי מציעה למריסה מאייר לפני צאתה לדרכה החדשה, לשמוע גם דעה אחרת ולפגוש עם עוד אישה מעניינת שמתגוררת לא הרחק, גם היא בקליפורניה – אן מארי סטולר, אישה מנוסה ובוגרת יותר בת 53 שוויתרה על משרה נחשקת בבית הלבן לטובת ילדיה. סטולר הסעירה את האמריקנים במאמר שפרסמה לאחרונה ב"אטלנטיק", כשקבעה כי לנשים לא יכול להיות הכל: קשה להחזיק גם בית מתפקד וגם קריירה תובענית. המפגש הזה בוודאי היה מצמיח תובנות מעניינות, אבל מאייר הייתה ודאי מקשיבה וממשיכה הלאה לתפקיד הנחשק.
זו גם הבחירה שלי. אין רגע שבו אני מצטערת על כך שבחרתי לצאת לעבוד, אבל אין גם רגע שאני שוכחת את המחיר שאני משלמת. לעיתים אני תוהה אם יש קריירה שמצדיקה את המחיר, או פסגה שמוחקת את רגשות האשמה, אך ברור לי שאין חיה כזאת: כל ילד זקוק לאמא, בין אם היא מנהלת משמרת במרכול או מדינאית. בד בבד עם התחושות הללו, ברור לי שעבורי אין אלטרנטיבה אחרת. נגזר עליי לחיות בתחושה מתמדת של אפשרויות מקצועיות הולכות וגדלות, תוך ניסיון לשמור על מסגרת משפחתית שעדיין עובדת בפורמט הקלאסי שבו האם מעורבת יותר בגידול ילדיה. הכוחות הסותרים הללו מלווים כל אישה, וכל אחת בוחרת להתמודד איתם בדרכה.
ובדיוק כמוני, ברור לי שגם למאייר יהיה רגע מסוים, ביום עבודה קשה ותובעני עם יעדים ומשימות למכביר ,עייפות מצטברת וגעגועים הביתה, שהיא תשמע את קול הבכי של ילדה בטלפון ותשאל את עצמה למה לעזאזל היא צריכה את הג'וב הזה.