תקשורת המיינסטרים, זו שאמורה לעמוד על המשמר ולהצביע על עוולות (ולפעמים גם באמת עושה זאת), מתיישרת במקרים האלו לימינו של הצבא, נאלמת דום כאילו היה דובר צה"ל מפקדה הישיר. לא צריך ללכת הרבה אחורה כדי לקבל ביסוס לטענה הזו, די באתגר פשוט: נסו למצוא בתקשורת הממוסדת את פרטי הלווייתו של לוחם גבעתי שהיה חייל בודד ושם קץ לחייו בשבוע שעבר. לא מצאתם? לא מפתיע.
בין רובין וויליאמס לדובר צה"ל
נהוג לטעון שהסיבה שבגינה לא כותבים על התאבדויות של חיילים בתקשורת היא שהפרסום יכול לעודד חיילים אחרים לבצע התאבדות. אמנם על-פי נתוני צה"ל, מאז שנת 2010 חלה ירידה של 75% בהתאבדויות של חיילים, אך לטעמי מדובר בהקטנת ראש מסוכנת. ראשית, משום שסטטיסטיקה אפשר לכופף. תחקיר של העיתונאי והבלוגר האנונימי "אישתון" שם לעצמו למטרה לחשוף את הסיפורים מאחורי הנתונים הרשמיים של משרד הבטחון, ומצא כי על 38 מתוך 92 החללים של אותה השנה כלל לא ניתן למצוא מידע, זאת בנוסף ל-24 חללים שכלל לא נוספו למניין הנופלים. שנית, משום שלמרבה הצער צה"ל אינו הגוף היחידי שבו מתרחשות התאבדויות. הן קורות גם בבתי הספר, בחברות עסקיות ובקרב אמנים ואנשי ציבור. על אותו המשקל ניתן לטעון שהידיעה על התאבדותו של אליוט סמית' מסכנת את זמרי ישראל, והפרסום הרב לה זכתה לאחרונה ההתאבדות של רובין וויליאמס יכולה להיות קטלנית עבור שחקני הקולנוע בעולם. האם דמם שווה פחות?
וכאן טמונה הבעיה האמיתית: באופן המעגלי הזה, שבו צה"ל משתיק, התקשורת מתעלמת והציבור נותר אדיש. המעגליות הזו מתקיימת גם בסוגיות אחרות (כמו למשל מניין הקורבנות הפלסטינים), ובמקרה הזה, הוא מונע את השמעתה של זעקה אמיתית שתביא לא רק ליחס מכובד יותר אל המתאבדים, אלא גם אולי להקטנה משמעותית של מספרם. המאבק שלנו כציבור צריך להיות מכוון כנגד ההשתקה המכוונת הזו, אולי רק אז האמרה "טוב למות בעד ארצנו" תשמע קצת פחות צינית.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל מנהל שיח גלוי ופתוח בנושא התאבדויות חייליו, זאת תוך התחשבות בצנעת הפרט וברגשות המשפחות. במסגרת שיח זה, בסוף שנת 2013 הוצגו נתוני הנפגעים במלואם לרבות נתוני האובדנות, גם בהשוואה לשנים קודמות. צה"ל נוהג בחלליו באופן שווה בהיבטי קיום לוויה צבאית, הנצחה וקשר עם המשפחות השכולות".
גור וולנר הוא עורך בעמוד הבית של mako