נחשו על מי נאמרו הדברים הבאים: "קשה... להעלות על הדעת נזק גדול יותר לביטחון הלאומי (של ארה"ב) מהנזק שגרם הנאשם לנוכח ההיקף, החשיבות הקריטית והרגישות הגבוהה של המידע (שהוא חשף). החלטות לסווג מידע מודיעיני מסוים... מתקבלות בזהירות רבה... הנאשם נטל על עצמו, באורח חד-צדדי, להפוך על פיה את המדיניות הזו. בעשותו כך הוא פגע בנכסים לאומיים ובקווי מדיניות לאומית או השמיד אותם כליל. יתר על כן, לנוכח העובדה שהנאשם מוסיף למסור לעיתונות מידע רגיש, יש סיבה מספקת לחשש שהוא יוסיף לחשוף מידע ביטחוני".
אם אמרתם אדוארד סנודן, עובד קבלן בסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב, שחשף החודש נתח משמעותי מסודות המעקב האלקטרוני של ארה"ב - טעיתם. את הדברים כתב שר ההגנה לשעבר של ארה"ב, קאספר וויינברגר, במארס 1987, במזכר לשופט פדרלי, שבו דרש השר להכביד בעונשו של אחד, ג'ונתן פולארד, אנליסט בשירות המודיעין של הצי, שלימים נדון למאסר עולם על ריגול למען ישראל.
התבטאויות דומות מאוד השמיע בשבוע שעבר גנרל קית אלכסנדר, ראש הסוכנות לביטחון לאומי, על סנודן, שהציג את הסוכנות, אם לא את כל הממסד המודיעיני בארה"ב, ככלי ריק, אחרי שחשף איך מעסיקתו לשעבר מלקטת מידע על תקשורות האינטרנט והטלפון של אזרחי ארה"ב, לרבות נבירתה האלקטרונית האובססיבית בחיי שאר אזרחי תבל.
חרון מעבידיהם הנבגדים אינו המכנה המשותף היחיד בין סנודן לפולארד, ואף לא החשוב שבהם. גם העובדה ששניהם השתמשו בקריירות שלהם לקידום מטרות אלטרואיסטיות, שלדעתם חשובות יותר מצעידה במסלול של קידום אישי, היא אנקדוטית. פולארד פתח ברז מודיעיני אמריקני שהיה סכור לפני ישראל, שלא בצדק להשקפתו. סנודן רואה את עצמו כמושיע של העם האמריקני מעריצות מנגנון אורווליאני, שמוצץ את לשד האינפורמציה האלקטרונית של אזרחי ארה"ב.
בעיני עצמם, הם מתקני עולם, מעין מרטירים פוליטיים, שמלכדו את חייהם למען קבוצות ההתייחסות שלהם. אבל, בפרספקטיבה רחבה יותר, פולארד וסנודן הם חיילים זוטרים - גיבורים ו/או נבלים - בזירה הגלובלית, שהניעו, או התחילו להניע, תהליכים אסטרטגיים שאליהם לא התכוונו ושאותם לא היו יכולים להעלות על הדעת.
נראה כי לעולם לא נדע מה התועלת שהפיקה ישראל מהמידע שהזרים אליה פולארד. אך אפשר לקבוע די בוודאות, שהוא חולל שינוי עמוק ביחסים בין ישראל לארה"ב, שינוי שלא התפוגג כליל עד היום, למרות שיתוף-הפעולה המודיעיני ההדוק ביניהן.
לקהילה היהודית בארה"ב יש חשבון ארוך עם פולארד, שהחריד מרבצו את שד הנאמנות הכפולה באינטנסיביות שלא הורגשה מאז פרשת מרגלי האטום היהודים ג'וליוס ואתל רוזנברג, ושלא הוחזר לבקבוקו עד היום. תקצר היריעה מלדון על כך כאן, אך מאז כליאתו של פולארד, יש ידיעות שיהודים אמריקניים שעובדים בסי.איי.איי נתונים לבדיקות קפדניות יותר של מנגנון הריגול-הנגדי במערכת. קשרים (לא מקצועיים) עם ישראל עלולים לעכב קריירה או אפילו התקבלות לעבודה שם.
סנודן, בלי שהתכוון לכך, מחולל רעידת-אדמה ארגונית וקונספטואלית במערכת המודיעין האמריקנית ואולי גם מעבר לה. הדלפותיו חשפו הן כשלים נקודתיים שאיפשרו לאנליסט בן 28 לשים ללעג מעצמת-על, והן גם בקיעים בקווי התפר בין סוכנויות ממלכתיות לתעשיות הפרטיות: ארה"ב, אייקון העוצמה הגלובלית, מפקידה בתהליכי מיקור-חוץ את סודותיה הכמוסים ביותר בידי עובדי קבלן.
מי עוד חדר לליבה המודיעינית?
ולא זו אף זו: עריכת התחקירים הביטחוניים כדי לקבוע מידת התאמה של עובדים לקבל סיווג ביטחוני - אף מטלה זו הועברה, ברמה הלאומית, לקבלן בתהליך של מיקור-חוץ. וכך, בכישלון קולוסלי, הכניסה הממשלה לקרביה ליברטאריאן, שמאמין בממשלה זעירה עם מעורבות מזערית בחיי אזרחיה ושמשוכנע שהמנגנון המודיעיני האימתני של ארה"ב מאזק את שוחרי החירות. מי יודע מי עוד חדר לליבה המודיעינית? כמה פצצות מתקתקות שם? אילו נזקים כבר נגרמו, בשם אידיאלים או בצע כסף?
בוושינגטון מדברים עתה על מהפך, על שינוי מן היסוד ביחסי סוכנויות מודיעיניות וגופים צבאיים עם קבלנים. ובקבלנים הכוונה לענקיות תעשיה כגון בואינג, לוקהיד-מרטין, בוז, אלן המילטון, החברה שהעסיקה את סנודן, ו-USIS, שנתנה לסנודן את סיווגו הביטחוני.
עשרות מיליארדי דולרים ורבבות קריירות מונחים על כף המאזניים. השאלה שעומדת עתה על הפרק היא - האם הרפובליקנים לא עשו שירות דוב לאומה בלחציהם המתמידים לקיצוץ בהוצאות הממשלה, כדי לאפשר קיצוצים במס, לחץ שדחף את הממשלה להפקיד מטלות ממלכתיות רגישות בידי קבלנים מוזילי עלויות?
האירוניה היא, שהחלטת סנודן לחשוף את המודוס אופרנדי של מעסיקתו לשעבר תקעה יתדות בגלגליה וגם הוכיחה בעליל את לוז הדוגמה הליברטאריאנית: ממשלה גדולה חייבת להיכשל. הישג לא קטן לאחד שלא גמר תיכון.
