לכבוד:
רב ניצב יוחנן דנינו,
מפכ"ל המשטרה
אחרי 12 שעות במעצר, בלי שינה, כמעט ללא מזון ושתייה, אני מרשה לעצמי לשתף אותך באכזבה הגדולה שאני חשה. זה פשוט בלתי נתפס, איך ברגע אחד התרגשות המונים הופכת ללילה של בלהות.
זה התחיל לפני 24 שעות. בפייסבוק התחילו לדווח שמשהו קורה בשדרה. פתאום תמונות מוכרות של אוהלים כסופים, איוונטים דחופים וקול חזק וברור – חייבים לחזור לרחובות. ולשם יצאנו, בתחילה לכיכר הלבנה של הבימה. היה כיף לראות פרצופים ישנים ומוכרים. היה כיף פתאום להרגיש יחד, הקול עולה למעלה והשערות סומרות מבלי להתכוון. הקיץ התחיל ואיתו רוחות המ-ה-פ-כ-ה. בהתחלה ההליכה הייתה מבולבלת גם מצד המפגינים וגם מצד השוטרים, שנראה לרגע שמשחקים מי יחסום את הדרך ראשון, אבל עם קו מפריד, מכבד. עומדים זה מול זה, מדברים.
אבל כשהגענו לאבן גבירול השוטרים נראו כאילו העניין הפך לאישי. חבורות של שוטרים במדים כהים רצים ברחובות, רודפים אחרי מפגינים מבולבלים. זה חודש יוני וחם וכולם מזיעים והופכים עצבניים, כל דחיפה הופכת למכוונת, למתגרה וזועקת. למה פתאום זה לא לגיטימי למחות? למה כבר אי אפשר להרים את הקול ולהרים גם אוהל?
בלי עורך דין, בלי טלפון, בלי לדעת במה אנחנו מואשמים
אני עומדת מול בניין העירייה, יש דיבור שאנשים נכנסים לתוך סניף בנק הפועלים, מישהו אומר שקרא באינטרנט שהמפגינים מנפצים זכוכיות. אנחנו צוחקים, הרי ראינו עכשיו את השבר הקטן בשלט של בנק לאומי, מזה עושים עניין? ופתאום שאגות. אנשים נדחפים אלינו בשיא הכוח, אנחנו נהדפים אחורה, מתייצבים בקושי על אי תנועה פורח, עומדים בשורה, מנסים להציץ, לראות מה מקור המהומה.
ופתאום הוא מגיח. תת ניצב אוחיון בקול שאון, עם המגאפון הכי טוב בשכונה, צורח לי באוזן ללכת אחורה, הרוק שלו ניתז לי על הפנים. דוחף בברוטליות, אני מאבדת שיווי משקל, נשענת על מישהו לידי שעוזר לי להתייצב. לפתע מגיעה קבוצה של שוטרים שמנסים לקחת את חבר שלי בכוח. אני מנסה להתערב, שיניחו לו. את התת ניצב זה מעצבן, הוא דוחף אותי בכוח, צועק עליי וקורא לשוטרים נוספים שיעצרו אותי. אני נדהמת. מנסה ללכת באופן עצמאי אבל הם מתעקשים למשוך אותי בידיים, משאירים לי סימנים סגולים על הזרועות, גוררים אותנו אל תוך חדר חנוק, מחרימים לנו את הטלפונים למרות שאפילו עוד לא עצרו אותנו.
בחדר הקטן יושבים עוד 15 מפגינים, אחד מהם שוכב מעולף. אנחנו מבקשים מהשוטרים שיקראו למד"א, שיביאו לו מים. הם צוחקים. השוטרים צוחקים לנו בפנים! אחרי כמה תחינות וצעקות הם מביאים לו בקבוק מים ומסכימים שיישאר מאחור ולא ייגרר לאוטובוס שיוביל אותנו למעצר לילי, בלי לראות עורך-דין, בלי לעשות שיחת טלפון ובמשך שעות ארוכות אפילו בלי הזכות לדעת במה אנחנו מואשמים.
כתם גדול על המשטרה ועל החברה
האלימות שספגנו מהשוטרים שלך בלי התגרות לא יכולה להיות מתוארת טוב יותר מאשר בסרטונים שרצים עכשיו ברשת, ומראים כיצד תום חוטף משוטרים בוקס בעין בלי התגרות, כיצד מאיה נחנקת על ידי שוטר רק כי קראה לחבר שלו להניח לבן זוגה, כיצד עילי נגרר על הכביש רק כי עמד בשקט על אי תנועה. זהו קו אדום שאסור לנו לחצות. כחברה שקראה לסולידריות, שצעקה לשוטר שגם הוא שווה יותר, שהלכה יחד ברחובות, בשדרות, בשכונות, שסחפה מדינה שלמה לחלום שאפשר אחרת, אסור לנו לתת למה שקרה אתמול בלילה לחזור.
לא ייתכן שכמעט 90 אנשים נלקחים ללא פרובוקציה, בלי שהפעילו אלימות. לא ייתכן ש-70 אנשים מובלים באוטובוס מוסווה, מוכנסים לחדר אחד בתחנת גלילות ובמשך שש שעות מוחזקים ללא שתיה, ללא אוכל, ללא טיפול רפואי, אחרי שכל הציוד האישי – הטלפונים, המחשבים והתמונות מההפגנה – נלקחים מהם. רק במשטרים אפלים אנחנו יכולים לדמיין שיטות שבהן אסור לכבות את האור בחדר, וכשהשמש עולה מוציאים את העצירים החוצה אל השמש הקופחת לעמוד בשטח כל כך קטן שאין ברירה אלא לעמוד צפוף. איזו מין מדינה אנחנו, שמסמנת אנשים רק כי הקימו את קולם? כי סרבו להישאר אדישים? איזו מדינה אנחנו, שהמשטרה שלה במקום למנוע אלימות יוצרת זעם ומפריעה לדמוקרטיה?
אז כן, אין ספק שקו אדום וחד משמעי נחצה אתמול בערב, והוא כתם גדול על השוטרים שלנו, על המנהיגים שלנו ועל החברה שלנו. המפגינים שנעצרו הם לא קומץ הזויים, אנרכיסטים, ונדליסטים, אלא אנשים הכי רגילים, כמוני, שעמדו על אי תנועה וניצלו את זכותם וחובתם הדמוקרטית להפגין, בלי נאומים, בלי טקסים, פשוט לצאת לרחובות ולצעוק שנמאס.
מה שאני ראיתי זה אלימות של השוטרים שלך ולא כלפי השוטרים שלך. אי אפשר לומר שפעלתם בלית ברירה, היה אפשר לעשות את זה אחרת. התפקיד של העם הוא למחות, התפקיד שלכם הוא להגן על הדמוקרטיה, לפעול בריסון וברוח שקולה. כן למחאה, לא לאלימות.
בברכה,
יערה מרציאנו