לקראת שוויון דמוגרפי? (צילום: פוראת נאסר)
הכרה בנכבה לא מערערת את קיום המדינה. מתוך אירועי הנכבה בשנה שעברה|צילום: פוראת נאסר

סביב האירוע המתוכנן לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל-אביב התפתח שיח שטחי משני הצדדים: בקצה האחד מי שחושבים שהכרה בנכבה תצדיק את ערעור זכות קיומה של ישראל. בקצה השני מי שרואים בנכבה כתם מוסרי יוצא דופן של ישראל, חטא קדמון שחובה להכיר בו.

אבל אירועים מסוג הנכבה, אירועים של גירוש קבוצה אתנית, הם לא המצאה ישראלית, והיו רווחים בנסיבות היסטוריות דומות. באותו אופן, מבחינה היסטורית טבעי לצפות להתנגדות אלימה מצד קבוצה שרואה איך קבוצות מהגרים לארצה הופכים אותה לארצם, גם אם הם עושים זאת בשם זיקה היסטורית נושנה. בנסיבות כאלה, תחושת הסכנה דוחפת לאלימות קיצונית, וזהו מתכון למלחמה טוטאלית של לחיות או לחדול. על הרקע הזה בדיוק התרחשה הנכבה.

שני הצדדים תרמו

אבל יש דרך שלישית להתייחס לנכבה. במקום לנסות להשתיק אותה, או לציין אותה כמסכת הלקאה עצמית על דמותינו המוסרית, ראוי וחשוב לציין את הנכבה מתוך ראייה מפוכחת: תנאים חברתיים קשים, שכוללים אווירה של סכסוך טוטאלי בלתי פתיר, מביאים את הצדדים לצעדים קיצוניים, שמתאפיינים באטימות מוסרית לאחר. וכן, שני הצדדים תרמו לתחושה של סכסוך טוטאלי, כפי שאפשר לראות בדוגמאות הבאות.

מזכ"ל הליגה הערבית באותה העת, עבדול רחמן חסן עזאם פחה, איים להשמיד את היהודים בישראל עם ניצחון צבאות ערב. הוא לא איים בגירוש, איום שעוד ניתן להבינו, אלא בהשמדה. גם אם האיום נועד למטרות דמורליזציה בלבד (והיו לעבדול רחמן גם התבטאויות שונות בתכלית בעד זכויות שוות ליהודים שיישארו בישראל), איום פומבי כזה לעם שרק לפני ארבע שנים חווה השמדה יוצאת דופן הוא נבזי, מכין את הקרקע לנכבה, ואף מהווה עוד גורם להצדקתה. כך תרמו גורמים חיצוניים לאסונם של הפלסטינים.

מנגד, בצד היהודי הכירו תודה מאוד מעוותת לכפר דיר יאסין שבפאתי ירושלים. ראשי הכפר חתמו על ברית שלום עם תושביה היהודים של שכונת גבעת שאול הסמוכה, ככלל כיבדו את ההסכם ולפי מסמכים מארכיון ההגנה אף מנעו מתקפה על השכונה. אמנם אנשי האצ"ל טענו שמהכפר גם נורו יריות לעבר השכונה, אך האם מקרים יוצאי דופן אלו הצדיקו את מחיקתו של הכפר, גירוש תושביו והרג של כמאה מהם, לפי חלק מהעדויות במסגרת של טבח?

גם האוסטרלים מציינים את "הנכבה" האבוריג'ינית

אם כן, שני הצדדים נהגו זה בזה בצורה שיוצרת אווירה של עימות טוטאלי, בו האחד מבקש למחוק את קיומו הקולקטיבי של השני. אבל הטקס הצפוי היום באוניברסיטת תל-אביב הוא טקס ראוי שלא בא לשדר משחק סכום אפס: הכרה בנכבה איננה ערעור על זכות קיומה של ישראל. ממש כפי שארגונים אוסטרלים, למשל, מציינים את "הנכבה" האבוריג'ינית, כחלק מתהליך פיוס נורמאלי ולא כדה-לגיטימציה לקיומה של אוסטרליה או לשהותם של הלבנים בה.

ניסיונות לצייר את הנכבה ככתם מוסרי יוצא דופן של עם ישראל לוקות בחשכת מאורות היסטורית – עם ישראל מתגלה פה כעם ככל העמים, כזה שנאטם מוסרית כשהוא חש כמגן על קיומו הקולקטיווי. ממש כמו שהעם הפלסטיני – ולפני כן החמולות והקהילות הפלסטיניות – הגיבו בצורה קיצונית למחיקת הקיום הקולקטיווי הפלסטיני. את הנסיבות הללו חובה למנוע.

עלינו לשאוף לקדם את הלקח הבונה שניתן להפיק מהנכבה: לעולם לא עוד משחק סכום אפס. ובמובן הספציפי הזה יש סימטריה בין הצדדים: זהו לקח נכון הן לעם השולט והן לעם הנשלט; הן ליהודים והן לפלסטינים.

יריב מוהר עוסק בהסברה לארגוני זכויות אדם ופעיל חברתי

>> איילת שקד: ציון הנכבה הוא צביעות
>> האלימות בישראל היא כבר לא חריגה, היא נורמה