הימים האחרונים לא היו פשוטים. ביעותי לילה, הזעות, תחושת נימול מעקצצת ביד ימין – תסמיני הגמילה מ"דרו סאמת'ינג" (או כמו שאני מכנה אותו תוך כדי הצטלבות, "אל דיאבלו") היו עזים, אבל ההתמכרות מאחוריי. נכון, מדי פעם אני מועדת, בעיקר כי יש לי חולשה לאיורי חיות, אבל אני מצליחה להתעלם מרוב הנוטיפיקציות המפתות שנשלחו אליי. איך אומרים אצלנו בשיטת 12 השלבים – אני לוקחת את זה יום ביומו.
דרו סאמת'ינג. הקראק של האפליקציות. אתה מצייר לאחד מחבריך, הוא צריך לנחש מה ציירת ולשלוח לך בתמורה ציור אחר שאתה צריך לנחש. מעגל קסמים הרסני. על כל ציור מקבלים מספר מסוים של מטבעות, שגדל כמובן ככל שהציור מסובך יותר. המטבעות מאפשרים לכם לקנות עוד צבעים, שדי נחוצים כי מי שמוריד את הגרסה החינמית נתקע בהתחלה בלי ירוק, ונראה אתכם מציירים את אירלנד בלי ירוק. בעצם אל תטרחו, גם עם ירוק זה לא יצא משהו.
אה, אתם לא יודעים לצייר? אל חשש, גם אני לא. כמעט אף אחד לא. וגם אם כן יצא לכם לפקוד איזה חוג אמנות במתנ"ס וראיית המרחב שלכם מפותחת משל האדם הממוצע, מגע האצבע הגס על האייפון כבר יסרבל לכם כל איור לכדי קשקוש מעוות שנראה כאילו צויר בעזרת כף רגלו השמאלית של אווז קיטע.
העניין עם "דרו סאמת'ינג" - כמו שאומר ידידי אבנר גבריאלי, שצייר את הטיטאניק פעם או פעמיים - הוא שזה מתחיל בתחינת "צייר לי כבשה", כנסיך קטן ומתוק, ותוך יומיים הופך לתפלץ תאוותני שצורח "אל תצייר לי כבשה אינעל אחותך, זה מטבע אחד! צייר לי את ביונסה כי זה שלוש יא זב זבל, אני צריך עוד צבעים!".
איך מציירים ברווז גרעיני?
קסמה של האפליקציה טמון בכך שכולם נראים בה כמו מפגרים. אף אחד מאיתנו לא באמת יודע לצייר ברווז, בואו נזרום, מקסימום אחרי זה נגיד שזה היה ברווז גרעיני. ההומור והיצירתיות מתורגמים לכדי שרבוט שפעמים רבות פענוחו הוא אסוציאטיבי ותלוי תרבות, ולכן המשחק מהנה יותר מול אנשים שאנחנו מכירים, פחות מול השחקנים האקראיים ממדינות זרות. מדובר גם בדיוק בסוג המשחקים שמעולים לבהייה בטלוויזיה (אני חושדת שהוא הסיבה היחידה לכך שצלחתי את הפרקים האחרונים של "דה וויס"), כי הוא דורש טווח ריכוז של עש לילה ויכולת התמקדות מוגבלת.
לא מפליא שהאפליקציה צברה כזאת פופולריות בכזאת מהירות. מצד שני, גם לא מפתיע שהיא נמאסת שבוע אחרי שמתחילים לשחק בה. אין לה את אורך החיים של משחקים כמו אנגרי בירדס או של מיני רשתות חברתיות כמו אינסטגרם, אפילו טמפל ראן החזיקה יותר. יש בה משהו מנג'ס: אולי זו צבירת המטבעות האיטית להחריד, הסוללה שנגמרת תוך שעה, המילים שמתחילות לחזור על עצמן די מהר (כמה כבר אפשר לצייר אישה חבולה ולכתוב מעליה "כריס בראון היכה אותי"?). ובכלל, במקום לצייר אפשר לכתוב את המילה, אז מה הטעם? המשחק התחיל להתגלגל בגלל שאנשים באינסטגרם ובפייסבוק העלו צילומי מסך של ציורים שלהם ושל אחרים, אבל גם השטיק הזה מיצה את עצמו די מהר.
כמובן שמהרגע שבו המשחק נמאס ועד שמצליחים להפסיק לשחק בו עוברים לא מעט דולפינים עקומים, שפנים מעוותים ודגלים הפוכים של רוסיה, אבל זו טיבה של התמכרות. הבונוס, אגב, הוא שאפשר להיות מהאנשים האלה שנוחרים בבוז ואומרים "דרו סאמת'ינג? זה הכי מלפני עשר דקות". עכשיו נראה אתכם מציירים את זה.