חשבתי להתחיל בפתיחה קצת אישית, קצת מעוררת הזדהות. לדבר על ילדה בת 14 כאילו היא הילדה שלכם ותעורר איזה רגש שיבטל את הסטיגמה החברתית. לנסות לגרום לכם לדמיין את הילדה שלכם מואשמת במשהו על לא עוול בכפה. טריק קל שנועד לגרום לכם לנסות לראות את המציאות דרך עיניים של אדם אחר. הבעיה שלי היתה שכדי לכתוב על נושא מסויים, כדאי להכיר אותו וככל שקראתי ולמדתי עליו, התביישתי יותר. ככל שהתעמקתי, התחוור לי שמאד לא צריך לראות את הסיטואציה בעיניה של מאלאכ כדי לחוש הזדהות ואכפתיות, אלא בעינים של יהודי/ה, אזרחית ישראל, ולהתבייש במה שאנחנו.
לכל מי שלא מכיר את הסיפור, וזה כנראה הרוב הגדול: מדובר בילדה בת 14 שנכנסה לכלא לחודשיים והוטל עליה קנס של 6000 שקל. העבירה שהואשמה בה היא זריקת אבנים. זה בקצרה. אם נסתכל על התמונה הקצת יותר גדולה, מאלאכ היא דוגמא. דוגמא מאוד קיצונית ולכן מאוד קל להסתכל עליה ולראות את המציאות שלנו.
אני רוצה לפרק את הסיטואציה שבה ילדה בת 14 נכנסת לכלא לחודשיים לכמה אספקטים.
הזכות של אדם להתקומם נגד דיכוי
אתחיל בנקודה הכי שנויה במחלוקת: הזכות להתקומם נגד דיכוי. כל יום, כל היום, לצה”ל יש את היכולת והלגיטימציה לפלוש לכל אדם הביתה, ללא כל עילה סבירה, רק על פי חשש או גחמה וללא קשר לעמדה הפוליטית – מדינת כל אזרחיה, שתי מדינות לשני עמים, או חזון ארץ ישראל השלמה, מדובר בבני אדם, שחיים שם דורות על גבי דורות והשלטון הצבאי קובע, גם חוקית וגם בפועל, שכל זכויות הפרט שלהם לא תקפות.
יש אישור להכנס לבתים ולשטחים אישיים באמצע הלילה, יש אישור לעקוב ולעצור ל”מעצר מנהלי” ללא כל הוכחות, יש אישור להפקעת שטחים. כל זכות בסיסית של אדם כאדם מופרת בשטחים בחסות המשטר הצבאי. ואז מתפלאים על התקוממות? אני אישית מתפלאה שזה לא הרבה יותר גרוע.
אמשיך לנקודה הבאה: ונניח שאכן בוצעה עבירה ומלאכ זרקה אבנים במהלך הפגנה.
עוד בסלונה:
"ביבי יורה לכל הכיוונים"
"תצביעי - תשפיעי"
מה קרה להליך תקין? או לפחות לשמירה על חזות של אחד כזה? אדם נלקח לחקירה, אין נגדו שום הוכחות מלבד עדות אחת בעל פה של חייל. עסקת הטיעון היא חודשיים בכלא וקנס של 6000 ש”ח. אם אלחטיב אכן אשמה אז חודשיים בכלא הם עונש קל. אבל לא הוכחה שום אשמה. ילדה בת 14 נלקחה לחקירה ללא כל הליך תקין, ללא עדות רשמית ויזואלית, ללא הודאה באשמה, כשהדבר היחיד שעומד לזכות התביעה הוא עדות אחת שלא מגובה בעובדות. כל העקרונות של זכויות הפרט ושל הזכות להליך משפטי תקין נרמסות לחלוטין ברגע שעוברים את הקו הירוק.
קשר שתיקה
זה ברמת חוסר התקינות של פסק הדין. בואו נעבור לדבר על גזר הדין. מלאכ נכלאה בכלא עופר – כלא של אסירים בטחוניים, חלקם במעצר מנהלי, חלקם – הוכחה אשמתם ורובם ככולם אנשים בגירים. כשמדובר באסירים פלסטיניים, החוק הישראלי לא נאכף, לא בהליך המשפטי ולא בגזר הדין.
מה זה אומר במקרה הספציפי הזה? שקטינה שנמצאה אשמה לא נשלחת לבית מאסר לעבריינים צעירים, שמטרתו היא בעיקר שיקום, אלא, כלואה בבית כלא למבוגרים, עם תנאים של מבוגרים. אולי זה לא נשמע לכם ביג דיל, אבל יש סיבה להפרדה בין בתי כלא לעבריינים צעירים, לבין בתי כלא רגילים: דמיינו ילדה בת 14 בכלא שמאוכלס ע”י גברים בגירים.
את האספקט האחרון והכי פחות רלוונטי למקרה הספציפי, אבל בעיני הכי רלוונטי לחברה שלנו, גיליתי כשנחשפתי לראשונה למקרה. התפלאתי שלא שמעתי עליו בשום כלי תקשורת מוכר. חיפוש זריז בגוגל גילה לי שמלבד עמוד פייסבוק ואתר אחד, שלא מוכר מחוץ לחוגים ספציפיים, אין ולא היה שום אזכור למקרה בשפה העברית. באנגלית, לעומת זאת, היו לא מעט דיווחים ומאמרי דעה בנושא.
יכולות להיות לזה מיליון סיבות, אבל השורה התחתונה היא שלמרבה הצער לא מדובר בחדשות; את המעט ששמענו הפעם גילינו רק בגלל שמדובר בילדה צעירה. אבל זכויות אדם של אנשים ונשים קטינים ובוגרים נרמסות מדי יום – זה פשוט כבר לא מעניין אותנו.
