בשולי פרשת אפי נוה, שהולכת ותופסת את מקומה כמגה-פיגוע במערכת המשפט כולה (אם כמובן כל הלכאורה יתברר כאמיתי) ובעקבותיה התפטר היום אפי נוה מתפקידו כיו"ר לשכת עורכי הדין, מתגלגלת לה סוגיה נוספת שנוגעת להתנהלות עיתונאים לאורך התחקיר ושאלת עיתוי הפרסום.

קודם כל, כדאי להדגיש שהעבודה העיתונאית כפופה לחוק. לא ניתן לפרסם שום דבר בניגוד לחוק - בין אם הפרסום מהווה עבירה על הצנזורה הצבאית, על חוק הפרטיות, הגנה על קטינים או כל חוק אחר. לא ניתן לפרסם שום דבר שאינו בדוק ומאומת, לא ניתן לפרסם מידע שהגיע בדרכים לא חוקיות - למשל, האזנות סתר על ידי גורם שלישי, לא ניתן לפרסם שום דבר בניגוד לחוק.


בתוך המרחב הזה יש די מקום לתחקירים עיתונאיים נוקבים, חושפניים ומחדשים. לא מעט חקירות משטרה נפתחו בעקבות תחקירים עיתונאיים, והובילו לא רק לכתבי אישום, אלא להרשעות ולמאסרים בפועל גם של הבכירים ביותר במערכת הפוליטית, הציבורית והפרטית. מטרתו הראשונה של עיתונאי היא לפרסם. הוא מחוייב לקהל שלו, ועל כל אחד ואחת מהעיתונאים לנהוג באופן שווה כלפי כולם, וללא מורא מפני איש. לא לקדם אינטרסים זרים, ולא לשמור על אינטרסים של בעלי עניין. זה לב המקצוע.

לא חשוב רק לפרסם, אלא גם להשפיע על המציאות

לעיתים משתמשים העיתונאים בגורמים חיצוניים כדי "להכשיר" סיפור שהגיע לידיהם ואינם יכולים לפרסמו. למשל אם ידיעה שהצנזורה פוסלת, פורסמה בכלי תקשורת בחו״ל, זו דרך להכשיר את הפרסום גם בארץ. אם אישה שנפגעה מינית מגישה תלונה למשטרה, ניתן לפרסם את הסיפור, והגשת התלונה והחקירה המשטרתית יהיו העוגן שדרכו יותר לפרסם דברים שלא היה ניתן להוכיח בכלים עיתונאיים כמו הצלבה ובדיקה. זה אל״ף-בי״ת של עיתונות. 

מסירת חומר עיתונאי למשטרה אינו מעשה פסול. להיפך, לעיתים זהו מעשה אחראי, ולעיתים הפעולה הזאת כשלעצמה מאפשרת לפרסם סיפור שאחרת לא היה אפשר לפרסם אותו. ובמקרים אחרים, פרסום פרשה בתקשורת לעיתים מזהם את החקירה כך שלא ניתן לטפל בה עוד בכלים משפטיים, והסוגיה נשארת במרחב הציבורי בלבד ולא מגיעה כלל לשדה המשפטי. לכן קשה לגזור כללי אצבע לאופן שבו צריך כלי תקשורת להתנהל במקרה שמתגלגל לידיו סיפור בסדר גודל כמו פרשת אפי נוה, שרק חלק ממנה הותר עד כה לפרסום, ושהחקירה בעניינה נמצאת רק בשלבים הראשונים. קשה לקבוע מהי הדרך הנכונה לא רק להביא את הסיפור לפרסום, אלא להשפיע על המציאות.

חלקים מן הפרשה הזאת פורסמו כבר בכלי תקשורת שונים. למשל, העיתונאי גור מגידו פירסם לפני שלושה חודשים בדה-מרקר על היחסים הקרובים בין ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה, לבין בת זוגו של השופט רפי ארניה. אבל לולא נפתחת חקירה משטרתית בעניין, מוטל ספק אם עצם הפרסום יזעזע מספיק את מערכת המשפט והציבור בישראל, או שיישאר בגדר עוד שערוריה שנחשפה בעיתונות ותו לא.

בעולם של תביעות השתקה, אל תמהרו לשפוט את העיתונאים

עניין נוסף שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא השינוי בחוק לשון הרע, שמאפשר לכל אחד להגיש תביעת דיבה ולקבל פיצוי גם ללא הוכחת נזק. בשנים האחרונות התרחבה שיטת הגשת תביעות דיבה בסכומים גבוהים במיוחד, גם בשל פרסום פוסטים ברשתות חברתיות, וגם כאמצעי הפחדה והשתקה. בין התביעות המפורסמות הן תביעת בני הזוג נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה על פרסום פוסט בפייסבוק, התביעה של חיים רמון נגד סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב, שדרשה מהאוניברסיטה לא לאפשר לו ללמד קורס במדע המדינה, וגם התביעה שבה תבע אפי נווה בעצמו את העיתונאית החוקרת שרון שפורר.


התביעות האלה נתפסות כתביעות השתקה. מדובר על תביעה בסכומים גבוהים, נגד העיתונאי עצמו, ולא בהכרח נגד כלי התקשורת שבו הוא או היא עובדים. סכומי התביעה הכל כך גבוהים, יחד עם הצורך להצטייד בעורכי דין יקרים, מרתיעים את הנתבעים והם מתקפלים מהר. לפרקטיקה הזאת יש אפקט מצנן, שמרתיע עיתונאים וחושפי שחיתויות אחרים מלהיכנס לפינות שעלולות לעלות להם ביוקר. תביעת הדיבה של רמון הסתיימה בפשרה, סרנה הפסיד בתביעת הדיבה של נתניהו ונאלץ לשלם פיצויים גבוהים ותביעת הדיבה נגד שפורר עדיין מתנהלת בבית המשפט.

לאקלים ציבורי כזה, שבו לבעלי אינטרסים יש כל כך הרבה כוח ואורך נשימה לנהל תביעות כאלה, יש השפעה מצננת על העיתונות החוקרת. כמובן שלכלי תקשורת ממוסדים יש יותר משאבים ויכולת להתמודד מול סכנה כזאת מאשר לעיתונאי בודד או לכלי תקשורת קטן ועצמאי. אבל גם כלי תקשורת ממוסדים יחשבו אלף פעמים לפני שיפרסמו משהו נגד בעל משרה שהוא גם מחובר למקורות כוח, וגם לא מהסס לנקוט בכל אמצעי ההשתקה האפשריים.

גלי צה״ל אינה כלי תקשורת שולי, והדס שטייף היא עיתונאית חוקרת מהשורה הראשונה, שהייתה אחראית לשורה של חשיפות מהדהדות. הביקורת כלפיהם צריכה להימדד בתוך ההקשר הרחב. ובפרשה הזאת, שבה מככב אפי נווה, עדיין אנחנו יודעים רק את קצה הקרחון.