האגדה מספרת שבאצטדיון בנתניה, שבו הפועל ת"א ירדה סופית לליגה הלאומית, ישב אתמול אוהד אחד עם כישרון נדיר, או מחלה נדירה: הוא זוכר את כל השחקנים שעברו בקבוצה מתחילת העונה. אם תתפסו אותו ביום שחור פחות ותבקשו ממנו יפה, הוא יידע לדקלם אפילו את הסגל של העונה שעברה, כולל שמות כמו קאווה ובן אלגרבלי. גם הוא בכה אתמול, כמוני וכמו כל האדומים. אבל עם הזיכרון הפנומנלי שלו, הוא זוכר מצוין את השנים האחרונות, ולכן הוא ידע שהירידה היא רק עניין של זמן.
בימים הקרובים, מעבר לעצב ולנוסטלגיה, הדיונים סביב הפועל יעסקו באחד משני נושאים: מי אשם בהתרסקות הכלכלית, הספורטיבית והתדמיתית של המועדון; ואיך בונים לעונה הבאה קבוצה שתחזור לליגת העל. לא שאלה דיונים חסרי חשיבות, אבל הם מפספסים את הבעיה העקרונית, זו שיכולה להפוך את פנטזיית האוהדים על "להתחיל מחדש ולחזור בגדול" לדשדוש של שנים או אפילו להידרדרות נוספת, עד כמה שקשה לדמיין את זה עכשיו.
לבעיה העקרונית הזאת, שכל כך מאפיינת את הפועל 2017, קוראים תזזית. הפועל תל אביב כמעט ולא הצליחה להפיק שבוע שקט אחד בשנים האחרונות, שבוע שבו פשוט עובדים - עבודה אפורה, שקטה, שיטתית. בלי התאבדויות כלכליות. בלי ריבים מתוקשרים בין הבעלים שעברו בוולפסון. בלי ריצות לבתי המשפט. בלי אינספור פרשות משונות. בלי חילופי שחקנים ומאמנים ובעלים ומתחמים ומיזמים. בלי מכות בין שחקנים לאוהדים. בלי עצומות לרבי מלובביץ'. בלי התנועה הבלתי-פוסקת של מנחם קורצקי על הקווים אתמול, כולל הסרת הז'קט. בלי "טירוף", בלי "מלחמה על החיים", בלי להיות "חשובים לליגה". פשוט לשחק ולאמן ולנהל את המשחק הזה עם הכדור והרגל.
איציק ניסנוב, מבעלי הקבוצה, ישב אתמול באולפן הטלוויזיה בזמן שעם ישראל כבר העביר לאירוויזיון והסביר שמעכשיו הוא ושותפיו ינהלו את הקבוצה "כמו העסק שלי". כדוגמה הוא נתן את הכוונה לסגור הרמטית את מתחם וולפסון לאוהדים, על רקע העימות האלים והמכוער ביום שישי האחרון. לא שזו שגיאה, אבל כמו החילופים של קורצקי אתמול, וכמו חלק גדול מדי מההתנהלות של הפועל - זה ניסיון לכבות שריפות במקום למנוע אותן מלכתחילה. כל בעל עסק יודע שכשאין ודאות, המשקיעים בורחים. הניסנובים, או מי שיחליפו אותם, יצטרכו להיות האנשים שיספקו את הוודאות הזאת.
זה לא יקרה באמצעות דיבורים חסרי בסיס סטייל אמיר כבירי על "דרך" ו"שיטה", שנזרקים לפח בכל פעם שאפשר לקנות איזה בן רייכרט במיליון יורו. האתגר האמיתי של הפועל בשנה הקרובה, ובאלה שיבואו אחריה, יהיה לדבר פחות. להפוך לקבוצה אדומה-אפורה. כזאת שאין מה לכתוב עליה הביתה, שבאה ועושה את העבודה שלה. שמבינה שלחזור לליגת העל בהקדם זאת רק ההתחלה. שבתהליך איטי, שיכול וצריך לקחת כמה שנים טובות, לומדת להתייצב, ולברוח ממאבקי ההישרדות, ולחזור למרכז הטבלה. אחר כך אפשר, וחייבים, לכוון גם יותר גבוה. אבל קודם כל צריך להפוך לקבוצה משעממת. אחרי עונה כזאת, אחרי שברון לב כזה, שעמום זאת התרופה שהקבוצה שלי זקוקה לה.