בשבוע שעבר דנה ועדת הפנים של הכנסת בהצעת החוק הממשלתית המבקשת לאפשר קבלת היתר משפטי להאכלה בכפייה של כלואים שובתי רעב. עבודת הניסוח של הצעת החוק, דבר אשר לרוב משעמם את מרבית הציבור למוות, מגלה דבר מעניין: המילים "הזנה", "אמצעים מלאכותיים", "זונדה" ועוד שלל מושגים קשים, הנחשבים בעיני הרופאים לעינויים, נעלמו מהנוסח הסופי. במקומן הוכנסו צמד המילים הנקי "טיפול רפואי", וגם המושג "סכנת חיים" (שממילא קיימת אצל כל מי ששובת רעב מספר רב של ימים). הנה כך מציגים לנו בגאווה היועצים המשפטיים והח"כים הצעה מידתית, מאוזנת ונחמדה לכל הבריות ולבג"ץ, לכאורה.
במקום ובזמן אחר, העניק ח"כ שי פירון שר החינוך ראיון לערוץ 7, שבו התייחס, בין היתר, להצעה לאפשר נישואים חד-מיניים בישראל: "קח למשל את ברית הזוגיות... אולי לשנות לזה את השם ל'ברית השותפים' או למשהו שלא יביא לידי ביטוי את המילה זוג או את המילה משפחה״. עם זאת, פירון הבהיר כי הוא תומך בשוויון זכויות כלכליות וחברתיות מלא, ומאוחר יותר אף התנצל והודעה שמדובר בהתבטאות "אומללה". סימן שאלה גדול עדיין מרחף על הניסוח של דבריו, שככל הנראה מיועדים לאוזני הקהל של ערוץ 7, אך בוודאי צורמים מאוד לקהל המצביעים של יש עתיד ולאנשים בסביבתו הקרובה.
במקרה השני, מנסה השר לרצות במילים ובניסוחים פתלתלים את הציבור הדתי-ציוני שמתקשה לקבל את העובדה שהשותף הקואליציוני הבכיר בממשלה לא מכיר בזכותו של ציבור מסוים להכתיב את אורח החיים של קבוצות אחרות בציבור רק משום שזו "מדינה יהודית". פירון עצמו מודע להכרעה הזאת והחליט בכל זאת להיות שותף לדרכה ולדרישותיה של "יש עתיד". אין ספק שפירון יודע בתוך תוכו שגם אם יקראו לזוג מאותו מין ולילדיהם "קבוצת כדורגל", מדובר במשפחה לכל דבר ועניין. אוצר המילים היהודי שבו הוא משתמש איננו אלא חיפוי לשוני שקוף לחומת הכפייה הדתית המתפוררת.
כשהייתי ילד קטן ביקשה סבתי להשכיב אותי לישון בשעות הצהריים בשובי מהגן. היות ותמיד התמדתי בסירובי להצעה המפתה, היא נהגה להציע שאני רק "אניח את הראש ואנוח". כמובן שתוך חמש דקות שקעתי בשנת צהריים עמוקה וסבתי חגגה ניצחון סמנטי חשוב.
חברי הכנסת והיועצים המשפטיים חושבים שהציבור בישראל הוא אותו ילד פתי קטן, אך למגינת ליבם כשגדלים זה כבר לא עובד. למילים יש כוח אדיר, אך רק כשהן משקפות כוונה אמיתית ולא הסתרה סמנטית. כך מצאו את עצמם הפוליטיקאים בשבוע החולף כמי שבאו לברך ויצאו מקללים. הלקח הוא שלפעמים, מה לעשות, פשוט צריך לומר את האמת בפנים.
עו"ד חן שמילו עובד בהסתדרות הרפואית בישראל. מאמר זה משקף את דעתו האישית בלבד