מצד אחד כולם מספרים שהם עברו לראות במיוט, או עלו על הטריק של צפייה דרך אתר ה-BBC. מצד שני – הם יודעים בדיוק מתי יורם מחליף בין בוסניה להרצגובינה. אחד האתרים אף טורח להעלות יום יום כתבה, או לפחות כותרת, שעוסקת רק בצמד חמד – הם לא עושים את זה מרוע, הם עושים את זה כי הם יודעים שיש לזה קהל.
אפשר לחשוב שמאיר איינשטיין יותר טוב
אותי לימדו פעם שאם אתה לא מצפה, אתה גם לא מתאכזב, ואני משוכנעת שמשניהם אף אחד כבר לא מצפה לכלום. עם זאת ברור לחלוטין מה יש בשניים האלה שמוציא מהכלים: נוימן שקיבל את הג'וב בזכות החברות עם הנשיא הנבחר (יש מה לדבר על חנינה, אגב?) וארבל שהבעיה היא לא שהוא טועה, כמו שהוא מקבל את ההזדמנות לעשות זאת בכל פלטפורמה אפשרית. זה עדיין לא אומר שלחזור על כל טעות שלהם, קטנה כגדולה, יסלול את דרכם לצוות הכותבים של ארץ נהדרת בעונה הבאה.
הדבר החדש היחיד שאני שמתי לב אליו עד כה במונדיאל הזה, זה שהם לא לבד. בין הווליום של מאיר איינשטיין ונדב יעקובי למנטרת "המכה הנייחת" של אברם גרנט – הכפתור של הווליום עובד אצלי שעות נוספות. בנוסף, הצפייה החברתית (נו, הקטע הזה שכותבים סטטוס על כל דבר) מאפשרת לי להתרכז בצורה כזו שאני תופסת רק כל משפט שלישי, וגם זה כשאני ממש משתדלת. המסקנה העיקרית שלי מהמונדיאל בינתיים היא שמישהו בטלוויזיה שלנו פשוט לא הבין שאנחנו כבר לא בעידן הרדיו, לא צריך לתאר כל מהלך או למלא כל שנייה פנויה באיזו אמירה סתומה. אנחנו צופים במשחקים באיכות HD, ובאינטרנט אפשר למצוא כל פיסת מידע וסטטיסטיקה – אז שחררו, אנחנו כאן על הספה נהיה בסדר.
ולסיום: תודה לך ליאו מסי, תודה לכם אוהדי ארגנטינה שמילאו את אצטדיון המראקנה בריו דה ז'נירו – רק אתם הבאתם את ארבל למסקנה המתבקשת, “הכי כיף זה לשתוק".