ואף על פי כן, בסיומה של שנת 2012 ובמבט אל עבר הבחירות הקרובות שייערכו בעוד שלושה שבועות – נדמה בעיקר כי מדובר על בחירות שאחריהן מה שהיה הוא שיהיה. רק מהלך רחב היקף של שינוי שיטת הממשל יביא עימו את השינוי הנכסף שיחזיר את אמון הציבור למערכת הפוליטית.
ארתור אמר לשלב ידיים – אז אמר
ארתור פינקלשטיין, יועצם הנאמן והלא כל כך סודי של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן הבטיח להם שהאיחוד בין שתי מפלגות האם שלהם (המחזיקות בנפרד ב-42 מנדטים בכנסת הנוכחית) יביא להם בין 45 ל-50 מנדטים. אז אמר. נכון להיום, ואלא אם יקרה משהו בלתי צפוי עד ליום הבחירות – בליכוד יהיו מאושרים גם מ-40 מנדטים.
גם היום, 22 ימים לפני הבחירות, הרבה מאוד אזרחים עדיין לא יודעים לאיזו מהמפלגות הקיימות הם יעניקו את תמיכתם (אגב למתלבטים שביניכם – אולי הכלי הזה יעזור). בנימין נתניהו ספג לא מעט ביקורת בקדנציה האחרונה – גם מקרב תומכיו וחברי המפלגה שלו עצמו – אך היקף הפער העקבי שעליו הוא שומר בסקרים נובע בראש ובראשונה מהתחושה כי כל אלו המבקשים לנשלו מכסאו פשוט לא מסוגלים לבצע את התפקיד הלא פשוט הזה טוב יותר. ככה נראה ונשמע וואקום מנהיגותי.
שינוי השיטה הוא צו השעה
ההשבעה החגיגית של הכנסת ה-19 תהיה גם ליום חגם של לא מעט חברי כנסת חדשים שיזכו להיכנס לשערי המשכן בפעם הראשונה בחייהם. אנחנו נזכה לראות הרבה מאוד פנים חדשות – אך בפועל – לא יהיה כל חדש תחת השמש.
למרביתם המוחלט של המועמדים הללו, בכל המפלגות אגב, אין כל תמריץ לייצג נאמנה את הציבור הרחב שבחר בהם משום שהדבר היחיד שמטריד את מנוחתם הוא כיצד לרצות את המתפקדים (או את ראש המפלגה) כך שיזכו אותם גם בפעם הבאה במקום ריאלי.
בנוסף, בשיטה הקיימת אין לציבור הבוחרים כל אפשרות להחיל סנקציה אישית כלשהי על חבר כנסת שהם אינם מרוצים מעבודתו ומתרומתו. בדיוק מהסיבה הזו השינוי הראשון והחשוב ביותר שחייב לקרום עור וגידים ויפה שעה אחת קודם הוא מעבר הדרגתי משיטת בחירות רשימתית סגורה לבחירה אזורית ואישית. למען הסר ספק, כמובן שלא מדובר בשינוי החיוני היחיד: גם הגבלת מספר השרים המכהנים בממשלה ומינוי שרים שלא יוכלו לכהן במקביל גם כחברי כנסת הנם בבחינת חלק בלתי נפרד מהרפורמה הנכספת.
המשאלה של ראש הממשלה
היחסים בין בנימין נתניהו לאריאל שרון היו מאז ותמיד מתוחים – בלשון המעטה אתם יודעים. ראש הממשלה תמיד קינא במהפך התדמיתי שעבר שרון בטרם נפל למשכב. תוך מספר שנים הפך שרון מהנץ הימני והקשוח שרבים חששו ממנו בתחילת הדרך נוכח הניסיון במלחמת לבנון הראשונה, לסבא חביב ומנהיג שקול שעל תרומתו לבטחון המדינה ואזרחיה אין עוררין.
גם אם הוא לא יגיד זאת במפורש, הרי שהאמת היא שגם בנימין נתניהו חפץ במהפך תדמיתי מסוג זה שכן אחרי הכל אין נבחר ציבור שלא רוצה להיות אהוד על ידי כלל האזרחים. בדרכו לקדנציה שלישית ואחרי שתי קדנציות שהפכו אותו לראש הממשלה שכיהן הכי הרבה שנים בתפקיד, שני רק לדוד בן גוריון, יכול בנימין נתניהו להרשות לעצמו לקדם מהלך אמיץ ומכריע שהשפעתו תהיה גדולה עשרות מונים מזו של עוד מפץ פוליטי.
"זהו הזמן – זה היום – זה הרגע" שר יהודה פוליקר. פוליקר הוא אמנם לא שרית חדד – אבל נקווה שגם לו יהיה מוכן בנימין נתניהו להקשיב. אחרי הכל – מחר תתחיל לה שנה חדשה – היום מותר לנו, לשם שינוי, להיות אופטימיים.