"יוקרתו של הממשל דעכה בצורה משמעותית כתוצאה מהחוק האוסר על גידול קנאביס. אין דבר הפוגע יותר בכבוד האזרח לממשלתו ולחוקיה מאשר חוקים שלא ניתן לאכפם" (אלברט אינשטיין)
אזרחי קליפורניה מתעוררים הבוקר למציאות חדשה: עד כה חשד העולם שתושבי המדינה לוקים מעט בשכלם – אחרי הכל, הם בחרו פעם בארנולד שוורצנגר כמושל שלהם – אך כישלונה של הצעת חוק מספר 19 בקלפיות אמש מהווה הוכחה אבסולוטית לכך.
דימויה של קליפורניה כמדינה של שמש נצחית בראש מסטול, המקום בו הליברליות הנאורה משתוללת בין הוליווד לסן-פרנסיסקו, ספג חבטה של סחיות מטעם המציאות. וזו מציאות עגומה. את החיים בקליפורניה, הרחק מהאגדות הנוצצות שהמדיה מספרת לעצמה, מאפיין גירעון של מיליארדי דולרים, משבר נדל"ן ומשכנתאות שעשוי להותיר מאות אלפי אזרחים ללא קורת גג ומשבר אנרגיה מהחמורים בעולם המערבי. הצעת חוק מספר 19 הייתה יכולה לשנות את כל זה. ברוב של 54 אחוזים בחרו הקליפורנאים להתנגד לה.
"בתור נער לקחתי הרבה לריאות. זה הרי כל הרעיון" (ברק אובמה)
הדמוקרטיה האמריקאית היא יצור סבוך ומופלא, במסגרתו יכולים כל אזרחי האומה להביא אל הקלפי הצעות חוק מטעמם. הצעת החוק שגרמה לעולם לסובב את ראשו הייתה פשוטה יחסית: השימוש האישי בקנאביס ומוצריו (גראס, חשיש ועוד) יהיה חוקי, והמדינה עצמה תפקח על מכירותיו בחנויות מורשות ותגבה מס מיוחד על רווחיהן. זה אמור היה לחסוך מיליארדי דולרים למערכת האכיפה הקורסת, ולהכניס מיליארדים נוספים ממיסוי התעשייה שתפרח סביב הצמח הנדיב. כולם היו מרוויחים. כולם חוץ ממי שהיה מפסיד.
לפני כ-70 שנה, כשהוצא גידול הקנאביס אל מחוץ לחוק (עד אז היה הגידול החקלאי מספר 2 בארה"ב אחרי חיטה), היה זה תאגיד דופונט - יצרן הניילון והטפלון - שמשך בחוטיהם של הפוליטיקאים כדי לקשור קשר כלכלי נגד המתחרה מספר אחד שלו: הקנאביס, שפרט להיותו ממסטל הוא גם הסיב הטבעי החזק והאקולוגי ביותר בסביבה. יחד עם תאגידי התרופות וחברות האלכוהול, שראו גם הן בקנאביס הנפוץ איום גדול על רווחיהן, נוצרה חזית לוביסטית חזקה ומושחתת ששכנעה את וושינגטון לפעול בכל עוצמתה הפדרלית נגד הצמח. דבר לא השתנה מאז.
"בכל פעם שהעם בעד נישואים חד-מיניים, המתת חסד או ליגליזציה של מריחואנה, אנחנו מגלים ש'רצון העם' לא ממש נחשב" (ביל מאהר)
זו אינה עוד תיאוריית קונספירציה. הקשר נגד צמח הקנאביס נחשף כבר בשנות ה-70. הוא מתועד היטב, ממוסמך לעומק וברור לעין. הממשל הפדרלי משקיע עשרות מיליארדי דולרים בשנה במלחמה בסמים, לכאורה ללא כל תוצאות חיוביות, אבל המלחמה הזו מממנת מכונה ביורוקרטית גדולה ומסואבת שפיתחה תלות - התמכרות של ממש - בכספים המוזרמים אליה כדי להילחם.
המשמעות של כל זה היא שלהצעת חוק מספר 19 לא היה שום סיכוי. גם אם הייתה מתקבלת ברוב של כמה אחוזים, היה מי שידאג לחיסולה. הנשיא ברק אובמה, פעם סטלן בעצמו, הודיע על התנגדותו להצעת החוק וראשי סוכנויות האכיפה שלו הכריזו כי אם תצביע קליפורניה בעדה, הם יפנו משאבים רבים כדי לפעול נגדו ונגד תומכיו. קליפורניה הייתה עולה על מסלול התנגשות ישיר בממשל הפדרלי בוושינגטון. כמדינה על סף פשיטת רגל שכבר נזקקת לסיוע מסיבי מהממשל, היא לא הייתה יכולה להרשות דבר כזה לעצמה. מוטב לה לקחת שאכטה ולהירגע.
"מריחואנה אינה סם! אני יודע מה זה סם! ביצעתי מין אוראלי באנשים בשביל קוקאין! איש מעולם לא ביצע באיש מין אוראלי עבור מריחואנה!" (בוב סאגט)
לסטלן הממוצע זה לא משנה הרבה. בקליפורניה – קצת כמו בישראל – יותר קל לו להשיג משהו לעשן מאשר לקנות בירה בפיצוציה אחרי 11 בלילה. אבל התבונה הטהורה אומרת שבמהלך העשורים הקרובים תגבר התועלת הכלכלית של גידול הקנאביס על התועלת הכלכלית שבאיסורו, וזאת באופן שלא יאפשר לקפיטליזם האמריקאי הקורס להמשיך ולתמוך בפיאסקו. המיליארדר ג'ורג' סורוס כבר הבין זאת: כסף, זה כל הסיפור. מיליארדים, למעשה. יותר משלושה מיליון מצביעים תמכו בהצעת חוק מספר 19, ולמרות שזה לא הספיק, מדובר בניצחון גדול. ב-2012 יובאו הצעות חוק דומות אל הקלפי גם במדינות נוספות. אחר כך ב-2014. ואם זה לא יעזור אז ב-2016 שוב. עכשיו זו רק שאלה של זמן. או של מספיק מין אוראלי.